ג'ייסון פונג – הפרדיגמות של הסרטן – סרטן 8

פוסט זה מוגש כשירות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב הפוסט המקורי. את הפוסט המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום: מיכל גביש

 

מחלת הסרטן מוכרת מאז ימי המצרים הקדומים. כתבי יד עתיקים מהמאה הי"ז לפני הספירה תיארו "מסה בולטת בשד" – אשר אנו מאמינים כי זהו התיאור הקדום שקיים לסרטן השד. ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי סביב 440 לפנה"ס, תאר את אטוסה, מלכת פרס, שסבלה ממחלה שיתכן שהיא סרטן שד דלקתי. בקבר בן אלף שנה בפרו, שרידים חנוטים מראים גידול בעצם. כך שסרטן היה קיים בתקופות קדומות, אבל סביר להניח שהיה מאוד נדיר, בהתחשב בתוחלת החיים הקצרה אז. אבל הסיבה לסרטן לא היתה ידועה, בעיקר האשימו אלים רעים.

מאות שנים מאוחר יותר, האב היווני של הרפואה – היפוקרטס (460 לפנה"ס – 370 לפנה"ס בקירוב) תאר מספר סוגים של סרטן באמצעות המילה קרקינוס כלומר סרטן. זהו תיאור מדויק ומפתיע של סרטן. בחינה מיקרוסקופית של סרטן מראה זרועות דקיקות ומרובות היוצאות מתוך תא ראשי ותופסות בעקשנות רקמות סמוכות.

במאה השנייה לספירה, הרופא היווני גלנוס השתמש במונח אונקוס (נפיחות) מאחר שאפשר לזהות סרטן לעיתים קרובות כגושים קשים מתחת לעור, בשד וכו'. משורש זה נגזרו המילים אונקולוגיה, אונקולוגית ואונקולוג. גלנוס השתמש גם בסיומת אומה כדי לציין סרטן. סלסוס (25 לפנה"ס עד 50 לספירה, בערך), אנציקלופדיסט רומי שכתב את הטקסט הרפואי "דה מדיצ'ינה", תירגם את המונח היווני "קרקינוס" ל"סרטן ", המילה הלטינית לסרטן.

כאשר ניסו להבין את סיבת המחלה, היוונים הקדמונים האמינו באופן מוחלט בתורת הליחות. כל המחלות נובעות מחוסר איזון בין ארבעת הליחות – דם, ריר, מרה צהובה ומרה שחורה. דלקת היתה תוצאה של יותר מדי דם, אבעבועות – יותר מדי ריר, צהבת – יותר מדי מרה צהובה.

סרטן נחשב עודף פנימי של מרה שחורה. הצטברות מקומית זו של מרה שחורה תראה כגידולים, אך המחלה היתה מחלה מערכתית של כל הגוף. הטיפול נועד אפוא לסלק את העודף מערכתי זה, כולל טיהור דם, הקזת דם וחומרים משלשלים ישנים אך טובים. טיפולים מקומיים כ כריתה לא יעבדו כי זאת מחלה מערכתית. שוב, תובנה מפתיעה לטבעו של סרטן. זה חסך הרבה ניתוחי סרטן למטופל, שהיו מחרידים למדי ברומא העתיקה. בלי חיטוי, ללא הרדמה, ללא משככי כאבים – זוועה.

מבט כוללני זה על מחלות נמשך במשך מאות שנים, אבל היתה בעיה גדולה. מחקרים אנטומיים מצאו 3 מתוך 4 ליחות – דם, לימפה ומרה צהובה. אבל היכן המרה השחורה? הרופאים בדקו ובדקו ולא מצאו. גידולים, גושים מקומיים של מרה שחורה נבדקו, אבל היכן היתה המרה השחורה? אף אחד לא יכל למצוא ראיות פיזיות למרה שחורה. בחוק יש משמעות למונח 'הביאס קורפוס' (מלטינית) 'הביאו את הגופה'. אם מרה שחורה היתה הגורם למחלה, איפה היא?

במאה ה-18, תאוריית הלימפה שפיתחו הופמן וסטאל לקחה את תשומת הלב. החלקים הנוזליים של הגוף (דם ולימפה) הרי תמיד מסתובבים בכל הגוף. האמינו שהסרטן מתרחש בכל פעם שהלימפה לא זורמת כראוי. עצירה ואז תסיסה והתנוונות של הלימפה נחשבו כגורמות לסרטן.

בשנת 1838, המיקוד עבר לתאים ולא לנוזלים עם תאוריית הבלסטמה. הפתולוג הגרמני יוהנס מילר הראה שסרטן לא נגרם על ידי הלימפה, אלא מקורו בתאים. מאוחר יותר הוכח כי תאים סרטניים אלה נגזרים מתאים אחרים.

עם ההכרה כי סרטן זה פשוט תאים, הרופאים החלו לדמיין שהם יכולים לרפא סרטן על ידי חיתוכו וסילוקו. עם הופעת ההרדמה המודרנית והחומרים האנטי זיהומיים, הניתוח הפך מפולחן ברברי לפרוצדורה רפואית סבירה למדי. אבל היתה בעיה. הסרטן יחזור באופן בלתי נמנע, בדרך כלל בשוליים הכירורגיים הנגועים. אם יש איזה שארית סרטן לאחר הניתוח, הדבר הארור תמיד יחזור. בשנות ה-60 של המאה ה-19, ניתוחי הסרטן הפכו להיות יותר ויותר קיצוניים ויותר ויותר התרחבו לרקמות רגילות כדי להסיר כל גידול שנראה.

ויליאם האלסטד, מנתח שעבד על סרטן השד, חשב שיש לו פתרון. סרטן הוא כמו סרטן – שולח צבתות מיקרוסקופיות שאינן גלויות לתוך הרקמה הסמוכה, מה שהמוביל לבעייה הבלתי נמנעת. ובכן, למה לא פשוט לחתוך כל רקמה שאפשר שהושפעה גם אם לא היו ראיות למחלה. זה נקרא ניתוח "רדיקלי", מן המשמעות הלטינית המקורית של "שורש".

יש בזה היגיון. כריתה רדיקאלית להסרת השד וכל הרקמה מסביב, עלולה להיות מעוותת וכואבת, אבל החלופה היא מוות. זה היה החסד המוטעה. ד"ר האלסטד אסף את התוצאות והציג אותן לפני האגודה האמריקאית לכירורגיה בשנת 1907. במטופלים שבהם הסרטן לא התפשט לבלוטות הצוואר או לבלוטות הלימפה זה הטיב. אבל לאלה שאצלם התפשטו גרורות זה הזיק ועד כמה שהניתוח היה נרחב זה לא היה רלוונטי לתוצאה הסופית. במחלה מקומית אפשר לטפל היטב עם טיפול מקומי כמו ניתוח.

בערך באותו זמן, בשנת 1895, גילה רנטגן את קרני X – קרינה אלקטרומגנטית עתירת אנרגיה. קרינה זו היא בלתי נראית, אבל יכולה להזיק ולהרוג רקמה חיה. ב-1896, בקושי שנה לאחר מכן, הסטודנט לרפואה אמיל גרוב בחן את המצאה חדשה זו על סרטן. ב-1902, עם תגלית הרדיום של קורי, ניתן היה לפתח צילומי רנטגן חזקים ומדויקים יותר. זה העלה את האפשרות המפתה של הפצצת הסרטן עם צילומי רנטגן, ותחום חדש של הקרנה אונקולוגית נולד.

אותה בעיה שהיתה בניסיונות הכירורגיים לריפוי עלתה גם כאן. בעוד שאפשר להרוס גידול בצורה מקומית, הוא יחזור בקרוב. לכן, טיפול מקומי, כירורגי או הקרנה, יכול לטפל במחלה רק בתחילתה, לפני שהיא התפשטה. לאחר ההתפשטות, זה מאוחר מדי עבור שיטות אלה.

חיפשו מתווכים מערכתיים שיכולים להרוג סרטן. מה שנדרש היה משהו שיכול להגיע לכל הגוף – כימותרפיה. הפתרון הראשון הגיע ממקור לא צפוי – גז החרדל הקטלני של מלחמת העולם הראשונה. גז חסר צבע המדיף ריח חרדל או חזרת. בשנת 1917, הגרמנים הפגיזו בפגזים מלאים בגז חרדל על חיילים בריטיים ליד העיר איפר שבבלגיה. זה יצר שלפוחיות ושרף את הריאות ואת העור, אבל היתה לו גם נטייה משונה להרס סלקטיבי של חלקים במוח העצם, תאי הדם הלבנים. מדענים בשנות ה-40 החלו לטפל בסוגי סרטן של תאי הדם הלבנים הנקראים לימפומות  עם נגזרות כימיות של גז החרדל. זה עבד, אבל רק לזמן מה.

ושוב, הלימפומה תשתפר, אבל באופן בלתי נמנע תהיה הישנות. אך זאת היתה רק התחלה. הרעיון לפחות הוכח. תרופות כימותרפיות אחרות יפותחו, אבל לכולן היה אותו פגם קטלני. הן יהיו יעילות לפרק זמן קצר, אבל אז, באופן בלתי נמנע, הן יאבדו את האפקטיביות.

פרדיגמה 1.0 של סרטן

זאת היתה פרדיגמת סרטן 1.0. סרטן היא מחלה של צמיחת תאים בלתי מבוקרת שהפכה  מופרזת ובסופו של דבר פגעה בכל הרקמות הבריאות שמסביב. היא פוגעת בכל רקמה בגוף, ולעתים קרובות מתפשטת לחלקים אחרים. אם הבעיה היא יותר מדי צמיחה, אז התשובה היא לחסל אותה. את זה נתן לנו הניתוח, ההקרנות והכימותרפיה, שהם עדיין הבסיס לרוב טיפולי הסרטן היום.

כימותרפיה, בצורתה הקלאסית, היא למעשה רעל. הרעיון היה להרוג תאים הגדלים במהירות קצת מהר יותר מאשר להרוג תאים נורמליים. אם היה מזל, הטיפול הרג את הסרטן לפני שהרג את החולה. תאים נורמליים שגדלים במהירות, כמו זקיקי שיער וריפוד הקיבה והמעיים, ניזוקו גם הם מהתרופות הכימותירפיות, מה שהוביל לתופעות לוואי נפוצות של התקרחות ובחילה / הקאות.

אבל פרדיגמת סרטן 1.0 סובלת מפגם קטלני. היא לא ענתה על השאלה מה גורם לצמיחה בלתי נשלטת זו של תאים. היא לא מזהה את שורש הסיבה, את הסיבה האולטימטיבית. הטיפולים יכלו לטפל רק בגורמים פרוקסימליים ולכן היו פחות שימושיים. במחלות מקומיות אפשר לטפל, אך לא במחלה מערכתית.

אנו יודעים כי ישנם גורמים לסרטן – עישון, וירוסים (HPV) וכימיקלים (פיח, אזבסט). אבל לא ידענו איך זה קשור. איכשהו מחלות שונות אלה גרמו לגידול מופרז של תאים סרטניים. שלב הביניים לא היה ידוע.

הרופאים עשו כמיטב יכולתם. הם התייחסו לצמיחה מופרזת זו בהריגה חסרת הבחנה של תאים שצומחים במהירות. וזה עבד עבור כמה סוגי סרטן, אך נכשל עבור רובם. עם זאת, זה היה שלב.

פרדיגמת 2.0 של סרטן

האירוע הגדול הבא היה גילוי הדנ"א של ווטסון וקריק בשנת 1953 והגילוי שלאחר מכן של גנים אונקוגנים וגנים מדכאי גידול. זה יוביל לפרדיגמה 2.0  של סרטן – סרטן כמחלה גנטית. שוב, היתה רשימת גורמים ידועים לסרטן ולצמיחה עודפת של תאים סרטניים. על פי תורת המוטציה הסומטית (SMT) כל המחלות המגוונות הללו גורמות למוטציות גנטיות אשר גרמו לצמיחה עודפת.

ניסינו באומץ לקלף את שכבות האמת. בנוסף לכל הטיפולים מפרדיגמת סרטן 1.0, פרדיגמה חדשה זו של סרטן כמחלה גנטית הובילה לטיפולים חדשים. גלייבק עבור לוקמיה מיאלוגנית כרונית, הרספטין לסרטן השד הם הטיפולים הידועים ביותר וההצלחות הידועות ביותר של פרדיגמה זו. מדובר בהתקדמות משמעותית בטיפול במחלות קלות יחסית של סרטן. זה לא כדי להמעיט ביתרונות שלהם, אבל, באופן כללי, פרדיגמה זו נכשלה בנסיון להחיות את ההייפ שלה.

רוב הסרטנים, כפי שכבר דנו בעבר, לא נפגעו. התמותה מסרטן ממשיכה לעלות. אנו יודעים שלסרטן יש מוטציות גנטיות רבות. אטלס גנום הסרטן הוכיח את זה ללא ספק. הבעיה לא היתה למצוא את המוטציות הגנטיות, הבעיה היתה שמוצאים יותר מדי מוטציות. יש מוטציונות שונות אפילו בתוך אותו סרטן. למרות השקעות ענק של זמן, כסף וכוח מוח לתוך פרדיגמה גנטית חדשה זו, לא ראינו בהתאמה את היתרונות. הפגמים הגנטיים לא היו הגורם הסופי לסרטן – הם היו רק צעד ביניים, סיבה קרובה. מה שאנחנו צריכים לדעת הוא מה המניע מוטציות אלה.

כפי שהשמש זרחה על פרדיגמת סרטן 2.0, שחר חדש פורץ על פרדיגמת סרטן 3.0. מתחילת שנות ה-2010, ההכרה לאט לאט מחלחלת כי פרדיגמה גנטית 2.0 היא מבוי סתום. המכון הלאומי לסרטן הושיט יד אל מעבר לקבוצת החוקרים הרגילה ומימן מדענים אחרים כדי לעזור לחשוב "מעבר לקופסה". הקוסמולוג פול דייוויס והאסטרוביולוג צ'רלי לינוור הוזמנו בסופו של דבר לפתח את הפרדיגמה האטאביסטית החדשה של הסרטן.

גם זה לא יכול להיות הגורם האולטימטיבי שאנו מחפשים, אבל לכל הפחות, אנו יכולים לצפות לטיפולים חדשים ולתגליות חדשות. המשיכו לעקוב…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s