Diabesity– T2D 18

פוסט זה מוגש כשירות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב של הפוסט המקורי. את הפוסט המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום: מיכל גביש.

המונח Diabesity הוא איחוד של המילים "סוכרת", בהתייחס לסוג 2, ו'השמנה'. זוהי מילה נפלאה כי היא בבת אחת מסוגלת להבהיר כי מחלות אלה הן באמת היינו הך. זה תיאור ממחיש ומעורר באותה מידה כמו שעושה המילה 'fugly' [צירוף של fucking ugly].

תיכוניסטים? נכון…

מוזר ככל שזה נשמע עכשיו, רופאים לא תמיד הכירו בקשר זה, שנראה ברור ובסיסי, בין סוכרת מסוג 2 והשמנה. בואו נלך אחורה בזמן אל שנת 1990. גראנג השתלט על סצנת המוזיקה. ל Fanny packs [מותג של פאוצ'ים) היתה פופולריות גדולה אצל כולם (אהה!) ולא רק נחלתם הבלעדית של תיירים אבהיים בגיל העמידה. שחקנים באמצע שנות העשרים שלהם עשו את הלהיט הטלוויזיוני בוורלי הילס 90210, מתיימרים להיות תלמידי תיכון, והיו לגמרי רחוקים, שלא לומר העתקים עצובים, מלהיות מגניבים.

מגיפת ההשמנה יצאה לדרכה רק בשנות השבעים המאוחרות ולא היתה אסון לבריאות הציבור כפי שהיא היום. סוכרת מסוג 2 בקושי גירדה את פני שטח הדאגה לבריאות הציבור. האיידס היה הנושא החם של היום וסוכרת מסוג 2 והשמנה לא נחשבו מחלות שקשורות בצורה כלשהי. ואכן, הדו"ח משנת 1990 של הוועדה המייעצת להנחיות התזונתיות שהוציא משרד החקלאות האמריקאי מאשר כי עליה במשקל לאחר גיל 35 עולה בקנה אחד עם בריאות טובה.

וולטר ווילט, כעת פרופסור לתזונה בבית הספר לבריאות הציבור של הארוורד היה אחד החוקרים הראשונים לזהות את הקשר החזק והעקבי בין עלייה במשקל וסוכרת מסוג 2. אבל בהחלט לא היה קל למכור זאת למקצוע הרפואה הסקפטי. "היה לנו קשה לקבל את הפרסום הראשון שמראה כי גם עודף משקל קל מעלה בצורה ניכרת את הסיכון לסוכרת", אמר ווילט. "הם לא האמינו בכך".

בשנת 1990, ד"ר ווילט ועמיתיו דיווחו כי עלייה במשקל לאחר גיל 18 היא הגורם הקובע העיקרי של סוכרת סוג 2. עלייה במשקל של 20-35 ק"ג (44-77 פאונד) העלתה את הסיכון לסוכרת מסוג 2 ב 11,300%. עליה של יותר מ-35 קילו (77 פאונד) במשקל העלה את הסיכון ב 17,300%! אפילו מידה קטנה יותר של עלייה במשקל יכולה להעלות באופן משמעותי את הסיכון.

מדד מסת הגוף (BMI) הוא מדד סטנדרטי של כובד. הוא מחושב על פי הנוסחה הבאה:

BMI = משקל (ק"ג) / גובה (m2)

מדד מסת גוף נמוכה מ-18.5 נחשב תת משקל.  MBI של 18.6 – 24.9 נחשב משקל תקין, ו-BMI מעל 25 נחשב עודף משקל. נשים עם BMI של 23-23.9 לעומת BMI פחות מ-22 נמצאות בסיכון 360% גבוה יותר לסוכרת מסוג 2. זה יותר מדהים, כיוון ששני הטווחים של ה BMI הם בטווח התקין.

וולטר ווילט

ב-1995, תובנות אלו הורחבו ועודכנו. עלייה במשקל של רק 5.0-7.9 ק"ג (11-17.5 פאונד) הגדילה את הסיכון לסוכרת מסוג 2 ב-90%, ועלייה במשקל של 8.0-10.9 ק"ג (17.5 – 24 פאונד) העלתה את הסיכון ב 270%. לעומת זאת, ירידה במשקל מפחיתה את הסיכון ביותר מ-50%. זה ייסד את היחסים המורכבים באופן ייחודי בין עלייה במשקל וסוכרת מסוג 2. אבל הרבה יותר מרושע, משקל עודף זה גם הגדיל את הסיכון למוות.

ד"ר פרנק ספייזר יצר את מחקר בריאות האחיות המקורי (NHS) בשנת 1976 כאחד המחקרים הגדולים לחקר גורמי הסיכון למחלות לב וכלי דם וסרטן. זה היה מחקר אפידמיולוגי בקנה מידה גדול, לטווח ארוך של 121,700 אחיות מרחבי אזור בוסטון.

ד"ר ווילט המשיך עם מחקר האחיות השני, אשר אסף מידע שנתי על 116,000 אחיות נוספות משנת 1989. בתחילה כולן היו יחסית בריאות, אבל לאורך זמן, מחלות כרוניות רבות התפתחו כמו סוכרת ומחלות לב. על ידי הסתכלות לאחור על הנתונים שנאספו, מידע על חלק מגורמי הסיכון למחלות אלה יצא.

ב-2001, ד"ר ווילט ושותפו הוותיק מהרווארד ד"ר פ הו הראו כי, שוב, גורם הסיכון החשוב ביותר להתפתחות סוכרת מסוג 2 היה ההשמנה. אבל משתנים אחרים הקשורים לסגנון החיים חשובים גם הם. על ידי שילוב אמצעים פשוטים באורח החיים שכללו שמירה על משקל תקין, פעילות גופנית סדירה, איסור עישון ודיאטה "בריאה" יכולים באופן מדהים למנוע % אחוזים של סוכרת סוג 2. הדיאטה ה"בריאה" כאן הוגדרה כתזונה עשירה בסיבי דגנים, עשירים בשומן רב בלתי רווי, דלה בשומן טראנס ודלה בעומס גליקמי.

עומס גליקמי הוא מדד של מידת עליית הגלוקוז בדם לאחר אכילת מזונות מסוימים. זה מחושב על ידי הכפלת האינדקס הגליקמי עם משקל הפחמימות בגרמים במנה סטנדרטית של מזון. באופן כללי, מזונות עשירים בפחמימות בצורת סוכר מזוקק עשירים עומס גליקמי. לשומנים תזונתיים, אשר מעלים את רמת הסוכר בדם באופן מינימלי, יש עומס גליקמי נמוך מאוד. ה'תזונה בריאה' שהוגדה היא לא הדיאטה דלת השומן שהומלצה על ידי כל האיגודים הרפואיים ברחבי העולם באותה העת. ואכן, אחד המרכיבים של דיאטה "בריאה" זו היה יותר שומנים מן הסוג הנכון. דיאטה זו הייתה של הפחתת סוכר ופחמימות מזוקקות, לא שומן.

התקף לב בחטיף.

אבל היה קשה להשפיע על המוסד הרפואי הסקפטי בשנת 1990 לגבי הבחנה קריטית זו. היינו אז באמצע אובססית הדל שומן המטורפת. שומן תזונתי היה רע. שומן תזונתי היה רוצח המונים. שומן תזונתי היה נתעב. המונח שומנים הבריאים לא היה קיים. זה היה אוקסימורון, כמו ג'מבו שרימפס. אבוקדו עמוס שומן? התקף לב בתוך פרי. אגוזים עמוסים שומן? התקף לב בחטיף. שמן זית? התקפי לב נוזליים.

שומנים הולכים לסתום את העורקים שלנו, לא כן? רוב האנשים האמינו כי הראיות הן חותכות. אבל זאת היתה רק אשליה. ד"ר זואי הרקומבל בדקה את כל הנתונים שהיו זמינים בזמן ההנחיות דלות השומן בארצות הברית ובבריטניה שהוכנסו בראשית שנות השמונים. לא היתה כלל הוכחה כי שומן החמיר מחלות לב וכלי דם. ה'ראיות' עבור ההנחיות דלות השומן הייתה פשוט עבודה מצוינת של פיקציה.

בעיצומה של המערבולת דלת השומן, הרמיזה על כך כי דגנים וסוכרים היו הבעיה ולא שומן היתה פשוט כפירה. לבאים מלב ליבה של הממסד הרפואי, זו היתה בגידה של הנסיך הפרופסור המועדף של הרווארד. אבל את האמת לא ניתן להסתיר לנצח.

בשנת 2001, ד"ר הו כותב, "הציבור כלל אינו מכיר את הקשר בין עודף משקל או השמנת-יתר וסוכרת. לפיכך, יש צורך במאמצי חינוך גדולים יותר". לפחות צורך זה הושג. הציבור הרחב מבין בבירור כי השמנה היא הבעיה הבסיסית העיקרי מאחורי סוכרת סוג 2. אבל הבעיה לא הייתה השמנה כהשמנה, אלא השמנה בטנית.

פיזור השומן

בשנת 2012, ד"ר מייקל מוסלי היה TOFI. מה? לא טופו, מעדן הסויה האסייתי הטעים. TOFI מייצג מראה דקיק עם שומן פנימי. ד"ר המוזל הוא רופא, עיתונאי ה-BBC, יוצר סרטי תעודה ומחבר רבי המכר בינלאומיים. באמצע שנות ה-50 שלו, הוא היה גם פצצת זמן מתקתקת.

 

הוא לא היה עם עודף משקל במיוחד, במשקל 187 פאונד, גובה 5 רגל ו-11 אינץ' עם היקף מותניים של 36 אינץ. זה נותן מדד מסת גוף (BMI) של 26.1, בקושי בטווח עודף המשקל. לפי רוב המדידות הסטנדרטיות הוא נחשב בסדר גמור. הוא הרגיש בסדר גמור, עם אולי רק קצת משקל שנשא סביב החלק האמצעי של גופו מהיותו "בגיל העמידה".

עם זאת, ה-BMI אינו המדד הטוב ביותר של סיכון לסוכרת מסוג 2. היקף המותניים, מידת פיזור השומן סביב הגוף הוא מנבא טוב יותר של סוכרת מסוג 2. בצילומים לתכנית בריאות עבור ה-BBC, מוזל עשה סריקת גוף בתהודה מגנטית (MRI). לתדהמתו איבריו ממש שחו בשומן. אם תביטו בו לא הייתם מנחשים מה הסתתר בתוך הבטן שלו.

כעבור כשנה וחצי, בעת ביקור אצל רופא המשפחה שלו, בדיקות דם שגרתיות הראו על סוכרת מסוג 2. ד"ר מוזלי אומר, הרוס, "הנחתי שאני בריא ופתאום התחלתי לגלות שאני לא, והיתי צריך לקחת את מצב השומן הבטני הזה ברצינות". שומן בטני מצטבר סביב איברים תוך בטניים כגון כבד, כליות ומעיים, והוא יכול להיות מזוהה על ידי היקף מותנים גדול, או יחס מותן/ירך גבוה. דפוס זה של השמנה שבו מרבית השומן מצטבר סביב הבטן נקרא השמנה מרכזית. לעומת זאת, שומן תת עורי הוא מחסן השומן הישיר שנמצא מתחת לעור.

פיזור השומן השונה מסביר איך בערך 30% מהמבוגרים השמנים הם נורמליים מטבולית. אנשי 'שומן בריא' אלה נושאים יותר שומן תת עורי, ולא שומן ביטני המסוכן יותר. מצד שני, כמה אנשים במשקל נורמלי מראים את אותם ליקויים מטבוליים כמו בהשמנת יתר, בגלל שומן בטני מוגזם.

סוכרת סוג 2 מאובחנת בכל ה BMI בהתפלגות נורמלית ללא תת-אוכלוסיה מובחן של חולי סוכרת 'רזים'. 36% מכלל חולי סוכרת שאובחנו לאחרונה הם בעלי BMI נורמלי <25. מרכיב הליבה הקליני אינו סך השומן, אלא שומן ביטני או פנים איברי.

מדידות מתוחכמות של תנגודת לאינסולין, כגון מודל הערכת הומאוסטזיס של תנגודת אינסולין   (HOMA-IR), מתואמות היטב עם יחס היקף מותניים-ירכיים ולא עם BMI. בלי תלות במשקל הכולל, בהשמנה מרכזית קיים מתאם גבוה בין חריגות מטבולית, עליה בסיכון של הלב והתקדמות לסוכרת מסוג 2, גם בלי תלות במשקל הכולל. צמצום שומן בטני בתכנית למניעת הסוכרת גם הצליח להפחית את הסיכון להתקדמות של סוכרת סוג 2

מהצד השני ניתן לראות מתאם קטן בין שומן תת עורי ועמידות לאינסולין, סוכרת מסוג 2 או מחלת לב. משמעותי אפילו עוד יותר, הסרה כירורגית באמצעות שאיבת שומן של כמעט 10 ק"ג שומן תת עורי לא הביאה שום תועלת מטבולית משמעותית כלשהי.

יחס מותניים גובה (WHR) הוא מדד פשוט של שומן מרכזי המחושב על ידי השוואה בין היקף המותניים לבין הגובה. WHR הוא הרבה יותר פרקטי בחזוי של אבדן שנות החיים מאשר BMI. באופן אופטימלי, היקף המותנים צריך להיות פחות ממחצית הגובה. לדוגמה, אדם ממוצע בגובה חמש רגל ועשרה אינץ (70 אינץ')  [כ 175 ס"מ] צריך לשאוף לשמור על היקף מותניים של שלושים וחמישה אינץ או פחות [87.5 ס"מ או פחות]. תוצאה של גידול ההשמנה במרכז הגוף היא אובדן יותר שנות חיים.

קיימת הבחנה גם בין סוגים של שומן בטני. שומן הנמצא בתוך איברים, כגון בכבד ובלבלב הוא במובהק יותר מסוכן מאשר שומן הנמצא סביב האיברים, הנקרא שומן הפדר (omental). שומן תוך איברי מעלה את הסיכון לסיבוכים מטבוליים של השמנת יתר, כולל סוכרת מסוג 2, NASH, ומחלות לב וכלי דם. מצד שני, הסרה כירורגית של שומן הפדר לא תביא לשום שיפור בחילוף החומרים. שומן בתוך הכבד, (intrahepatic), ממלא תפקיד מכריע בהתפתחות של תנגודת לאינסולין. השמנה מרכזית עוקבת מקרוב מאוד אחרי תכולת השומן בתוך הכבד. שומן בתוך הלבלב גם הוא ממלא תפקיד מוביל בסוכרת סוג 2.

מה מניע את כניסת השומן לתוך האיברים? זוהי השליטה של הורמון אינסולין המשחק שם את התפקיד הראשי.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s