כריס מסטרג'ון – הגישה המדעית של ווסטון פרייס

מאמר זה מוגש כשרות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב של המאמר המקורי. את המאמר המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום: מיכל גביש

ווסטון פרייס היה הרבה יותר מאשר רופא שיניים. הוא הוליך את עבודתו החלוצית באנתרופולוגיה תזונתית ורפואית, ששיאה היא המסה האפית שלו, תזונה וניוון גופניי,1 ולאחר עשרים וחמש שנים של מחקרים מעבדתיים וקליניים אל נבכי הסיבות וההשלכות של העששת, מה שזיכה אותו בהכרה לאומית בתור מדען מוביל. אולם העבודה הכלולה במסה זו היא הרבה יותר מאשר מסע מעניין או סקר הבריאות של תרבויות מסורתיות: פרייס רשם בתוך דפיה את הקירוב הטבעי הגדול ביותר לתקן הזהב של הרפואה מבוססת הראיות של היום, ניסוי אקראי מבוקר.

הרקע המדעי

בשנת 1915, פרייס התמנה למנהל הראשי במכון המחקר של האגודה האמריקנית לרפואת שיניים. הוא היה השני בתפקיד זה. הוא כבר ניהל את תכנית המחקר המקיפה שלו במשך חמש עשר שנים ופרסם למעלה ממאה וחמישים מאמרים בכתבי עת מדעיים. כמנהל של מכון המחקר, הוא עמד בראש צוות של שישים מדענים והיתה לרשותו ועדה מייעצת של שמונה עשר מדענים מובילים במגוון תחומים, כולל ויקטור ווהן, שהיה אז נשיא איגוד הרפואה האמריקני, וצ'רלס מאיו, מייסד מרפאת מאיו.

כמה ממצאי פרייס מהמחקרים המוקדמים האלה היוו את הבסיס של המחקר שהוא פירסם בהמשך, תזונה וניוון גופני. הוא התקשה ליצור עששת אצל בעלי חיים רק על ידי החדרה גורם משוער והגיע למסקנה כי רגישות סבירה לעששת מעורבת במחסור של גורמי הגנה. פרייס יכל להבחין בין בעלי חיים ובני אדם שהיו רגישים לעששת לעומת אלו שהיו חסינים לה פשוט על ידי בדיקה אם הרוק שלהם מחלץ או תורם מינרלים כשהוא מעורב עם עצם מרוסקת: רוק מפרטים מחוסנים תמיד תרם מינרלים לעצם.

אבל לעומת זאת, תכנית המחקר בת עשרים וחמש השנים של פרייס, לא הייתה מסוגלת לענות על שאלה קריטית: מה היו הגורמים המגינים שספקו חסינות זו? כדי לענות על השאלה, פריס פנה לתרבויות אחרות שלהן היתה חסינות רחבה לעששת.

תכנון המחקר של פרייס

פרייס הבין את הצורך בבקרה מדעית, ואמריקנים ללא עששת באותה העת היו מצרך נדיר. הוא גם רצה להקים "סטנדרטים של מצוינות" כדי לראות איזה סוג של חופש מניוון פיזי היה אפשרי. תוך הדגשת הצורך בבקרה מדעית, הוא החליט לא רק רק לצפות באנשים זרים נקיים מעששת, אלא להתבונן בשתי קבוצות עם אותה חסינות ואותה רגישות שתואמות בגורמי תורשה, תרבות, רוחב גיאוגרפי, גובה ואקלים. לכן, הוא חיפש במיוחד קבוצות הומוגניות גנטית על סף המודרניזציה שישמשו לו כסדרה של מה שאפשר לכנות "ניסויים טבעיים". (ראה איור 1.)


                                                                                                    איור 1: סדרת ניסויים טבעיים
Spr14-masterjohn-Fig1פרייס חפש "גזעים ממוצא פרימיטיבי". אני מאמין שהוא התכוון לקבוצות הומוגניות גנטית שהיו "פרימיטיביים" במובן שהם לא היו עדיין מודרניים וגם כי הם לא היו מעורבים עם גזעים אחרים, כיוון שהתאוריה שהיתה נפוצה פעם היתה כי עיוות שיניים נגרם על ידי ערבוב גזע. היכן שמצא, הוא חקר קבוצות אלה על סף המודרניזציה כדי שיוכל למצוא כמה תת קבוצות שנשארו "מבודדים" מכוח המודרניזציה ואחרות שכבר היו מודרניות או שהיו בתהליך של מודרניזציה. זה איפשר לו לשלוט על גורמים שהיו יחסית הומוגניים בתוך כל "גזע ממוצא פרימיטיבי" אבל שונים בתכלית בין כל  ה"גזעים ממוצא פרימיטיבי". בדרך כלל, גורמים אלה מבלבלים מחקרים תצפיתיים וגורמים לתוצאותיהם להיות קשים לפירוש. מחקרים ניסויים מנסים לשלוט בהם על ידי אקראיות. בקרה על אותן תצפיות בדרך ייחודית זו נתנה לפרייס הסתכלות דומה לזו של "ניסויים טבעיים" – הסתכלות על התוצאות של, כמו שפרייס ניסח זאת, "המעבדה הביולוגית הגדולה של הטבע."

בכך שהוא מציג את הניוון הגופני בעקבות האימוץ של "המזונות שנעקרו על ידי המסחר המודרני" בתוך כל קבוצה מודרנית, וכל קבוצה שנשארה נאמנה לדיאטה המסורתית שלה נותרה ללא ניוון, פרייס הראה כי תופעות אלה לא היו תוצאה של גורמים העלולים להיות מושפעים מעירוב בין קבוצות, כגון תורשה, תרבות או גיאוגרפיה. בכך שהוא מציג מגמה שנמשכה בכל כך הרבה קבוצות שונות ללא קשר לגורמים אלה, פרייס הראה כי ההשפעה היתה חזקה ועצמאית מהם.


פרייס תיאר את חיפושיו בדרך כזו (עמ' 472): "מחקר מקיף של ניוון מודרני יחייב שימוש בבקרה כדי שניתן יהיה לכונן סטנדרטים של מצוינות. בקבוצות הפגועות שלנו לא קיימות בקרות מתאימות, לכן היה צורך לחפש אותן במקום אחר במעבדה הביולוגית הגדולה של הטבע, אשר כבר פועלת לאורך ההיסטוריה של החיים".

פרייס  בצע בדיקות שיניים, לקח אלפי תמונות, אסף מידע תזונתי ומידע אתנוגרפי אחר, אסף דגימות של מזון, קרקע ורוק לבדיקה במעבדה. אילו פרייס השתמש בנתונים נרחבים אלה פשוט כדי להשוות בין קבוצה אחת לאחרת, מסקנותיו היו מוחלשות (ראה Sidebar). עם זאת, מערך המחקר הייחודי של פרייס, איפשר לו לעשות משהו שונה לגמרי: הוא עשה את כל ההשוואות שלו בין תת-הקבוצות המבודדות והמודרניות של כל תרבות לחוד. על ידי השוואת השויצרית המבודדת אל השויצרית המודרנית, ואת הגאלי המבודד אל הגאלי המודרני, וכן הלאה, פרייס עשה השוואות שבהן לתת-קבוצות מבודדות ומודרניות של כל תרבות הייתה גנטיקה דומה, היסטוריה תרבותית דומה, והם חיו באקלים דומה ובגבהים וברוחב דומים.

 

מחקר מבוקר אקראי של הטבע

גישתו הייחודית של פרייס אפשרה לו למקסם גם בהקשר של העולם האמיתי של עבודתו וגם ביכולתו להגיע למסקנות על סיבה ותוצאה, שהן שתי איכויות של מחקר מדעי, שהן בדרך כלל מסוכסכות אחת עם השנייה (ראה איור 2).


איור 2: האיזון המדעי בין תכנון תצפיתי ואקראי
הראיות המשמשות ללימוד בריאות האדם בדרך כלל מתחלקות לשני סוגים: מחקרים תצפיתיים ומחקרים אקראיים. במחקרים תצפיתיים, מדענים בוחנים את הדברים כפי שהם, ללא כל מניפולציה ניסויית. במחקרים אקראיים, מדענים מקצים אקראית מה או מי הם חוקרים – באם כימיקלים, תאים, בעלי חיים או בני אדם – לקבוצות שונות לקבלת טיפולים ניסיוניים שונים. כוחם  של מחקרים תצפיתיים הוא שההקשר הוא הרבה יותר קרוב למציאות היום-יום של רוב האנשים, בעוד חולשתם הוא חוסר השליטה שלהם על גורמים שיכולים לבלבל את יכולתנו להסיק יחסי סיבה ותוצאה. לעומת זאת, כוחם של מחקרים אקראיים הוא שהם שולטים על גורמים מעורפלים אלה, אך החולשה שלהם היא שהם מאבדים את הקשר עם העולם האמיתי. ככל שנקפיד בשליטה במערכת, כך נעוות אותה. גם ככל שנדע איך מערכת מעוותת עובדת. כל ראיה תיפול אי שם בספקטרום המוצג להלן. אולם איזון הוא לא משחק סכום אפס. מדענים העובדים בדרך כלל עם מערכות ניסיוניות שהן עדיין מאוד מעוותות, תמיד מחפשים דרכים למקסם את הרלוונטיות של מערכות אלה, כדי שהמחקרים שלהם לא יהיו לחינם.

Spr14-masterjohn-fig2

 

בתוך כל אוכלוסייה, אנו יכולים לצפות למצוא התפלגות של גורמים רבים שיכולים להשפיע על הסיכון למחלות. אלה כוללים הבדלים בתזונה, אורח חיים וגורמים תורשתיים כגון גנטיקה. אם אנו רק מתבוננים כיצד גורמים אלו מתואמים עם בריאות וחולי, אם רק נשווה אנשים בתוך האוכלוסיה או נשווה אוכלוסייה אחת לאחרת, שפע זה של גורמים פוטנציאלים חשובים עושה את זה מאוד קשה להבנת היחסים בין הגורם לתוצאה. בגלל שהגורמים הללו הופכים את הפרשנות קשה, אנחנו קוראים להם "גורמים מבלבלים".

על מנת לבצע היקש מוצק על סיבה ותוצאה כאשר אנו רואים הבדל בין שתי קבוצות, אנחנו רוצים שהחלוקה לגורמים מבלבלים אפשריים תהיה קרובה עד זהה ככל האפשר ביניהם. הדרך האמינה היחידה לעשות זאת היא לחלק את המשתתפים באופן אקראי לקבוצות. בגלל שדרך הקצאת המשתתפים בקבוצה היא אקראית, לכל יחיד עם בלבול פוטנציאלי – אפילו אם זה בלבול שאף אחד לא יודע עליה או יש אפילו לא מעלה על דעתו –  יש סיכוי שווה להשתלב בכל קבוצה. מסיבה זו, מדענים מחשיבים את הניסוי האקראי המבוקר כאמצעי האמין ביותר של לימוד יחסי סיבה-תוצאה בבני אדם.

 

האפקטיביות של האקראיות היא פרופורציונלית למספר המשתתפים במחקר. דמיינו הטלת מטבע: אם אתה מטיל מטבע פעמיים, לא היית מקבל בהכרח פעם ראש ובפעם הבאה זנב. אם נטיל מטבע כמה מאות פעמים, לעומת זאת, סביר שהיית מקבל ראשיים מאוד קרוב במחצית מהזמן. אם זאת, גם בניסויים עם בקרה אקראית מאוד גדולה יש מגבלות: הם בדרך כלל קצרים מדי מכדי להבין את ההשפעות ארוכות הטווח של הדברים, והם תמיד מתנהלים בהקשר שונה באופן דרמטי לכל דבר שנוכל לקשר למה שנקרא "החיים האמיתיים". במינימום, חוקרים עוקבים אחר הנחקרים ואומרים להם מה לעשות, דבר אשר מעמיד את הנחקרים בקטגוריה שונה מאשר אנשים שהתנהגו באופן ספונטני. המדענים עלולים גם להקיז את דמם, אשר כשלעצמו משפיעה על הביולוגיה של אדם (ברור ביותר, על ידי הסרת הברזל וכדוריות הדם האדומות), ובמקרים קיצוניים הם עלולים לנעול את הנחקרים במחלקות מטבוליות תחת מעקב צמוד ואפילו בקרה של הפעילות הפיזית. כתוצאה מכך, מחקרים אקראיים מבוקרים משיגים את היכולת להסיק על סיבה ותוצאה על חשבון הקשר לעולם האמיתי (איור 2).

הקהילות שפרייס חקר היו בסבירות גבוהה הרבה יותר הומוגניות מאשר החברה המודרנית שלנו, עם כורי ההיתוך העדתי שלה ושגשוגם העצום של האפשרויות. על כל פנים ודאי שהיתה להם השונות התזונתית שלהם, אורח חיים וגורמים תורשתיים. למרות שהשינוי לא היה צפוי להיות זהה, למשל, בן כפר שוויצרי אחד למשנו, הוא היה צפוי להיות די דומה. ואכן, היה צפוי להיות הרבה יותר דמיון בין שני כפרים שויצריים מאשר יש בין כפר שוויצרי ושבט אפריקני, או בין אמריקנים שמנים עם מחלות לב ובין אמריקאים רזים עם לב בריא.

 

תכנון המחקר של פרייס התמקד בטוב שבשני העולמות. הוא היה תצפיתי, והיה קשור היטב בחיים האמיתיים, חופשי מבקרות ניסיוניות. במקביל, הוא ניצל הזדמנות שהייתה ייחודית במידה רבה בחלון הזמן הקצר שהיה פתוח בפניו, שבו כל כך הרבה קבוצות שונות היו על סף מודרניזציה בכל רחבי הגלובוס. לכן ניתנה לו ההזדמנות לבצע תצפיות חוזרות ונשנות רבות בהקשרים גיאוגרפיים, תרבותיים וגנטיים שונים, שבהם הוא יכל להשוות קבוצות מבודדות ומודרניות עם פילוג מעורפל זהה ככל האפשר. בזמן שזאת לא הדרך היעילה ביותר להסיר גורמים מבלבלים ומקשים של סיבה ותוצאה, זו היתה הדרך היעילה ביותר לעשות זאת בהקשר טבעי וספונטני לגמרי. רק מחקרים מעטים אחרים יכלו לקבל את הטוב שבשני העולמות בדרך זו, וקרוב לוודאי אף אחד לא עשה זאת בקנה מידה גדול כזה.

במובן זה, מערך המחקר של פרייס היה להתבונן בדבר הקרוב ביותר לניסוי אקראי מבוקר שהיה לטבע להציע.

התגלית המרכזית של פרייס

פרייס מצא כי השינוי העקבי ביותר שהתרחש עם כניסת המודרניזציה היה שבמקום הדיאטות המסורתיות היו "מזונות שהוחלפו על ידי המסחר המודרני". מזונות אלו, על פי פרייס, כללו סוכר לבן, קמח לבן, אורז לבן, סירופים, ריבות, שימורים , ושמנים צמחיים.

פרייס אימת במעבדה כי התוכן התזונתי של האדמה ומזונות מסויימים היה הרבה יותר גבוה בקרב הקבוצות המסורתיות, וכי הרוק שלהם תרם מינרלים לעצם מתפוררת, מאפיין שהוא קישר לאורך זמן עם חסינות לעששת. בכל מקרה, המודרניזציה הייתה קשורה לריבוי העששת בדור הראשון ועיוותי שיניים בשני. ייחוס המחלה לשינויים התזונתיים אינו חופשי לחלוטין מבלבול, אבל הממצא היה חזק על פני כל כך הרבה תרבויות ומוצא גנטי בכל כך הרבה קווי רוחב, בגבהים שונים ואף יבשות שונות, עד כי אנו יכולים להסיק כי הסיכון של בלבול הוא מאוד נמוך .

 

היקף עבודתו של פרייס

למרות שהממצא המרכזי של פרייס  התמקד בירידה בבריאות השיניים, העבודה שלו היא יותר רחבה מאשר זה. הוא סיפק ראיות כי שחפת, סרטן, כיב קיבה, דלקת התוספתן, דלקת שלפוחית השתן ומחלות כיס המרה גם הן עלו, עם הראיות החזקות ביותר לשחפת. הוא גם ביצע ניסויים בבעלי חיים, התערבויות קליניות, סיפק אנקדוטות מרתקות מהניסיון הקליני שלו, והגדיר את המחקר שלו בהקשר של מדע קפדני רוב הזמן, מה שביחד הציע אפילו תמיכה חזקה יותר בהשערה שחסרים תזונתיים המושרים על ידי "החלפה עם מזונות של המסחר המודרני" עמדו מאחורי המגיפות של המחלות הניווניות.

אחד הדברים המרשימים ביותר לגבי היקף החקירות של פרייס הוא הכמות העצומה של הנתונים שאסף. ב-1929, למשל, פרייס כבר לקח דגימות של חמאה בין פעם בחודש לפעם בשבוע ממאתיים ושבעים מקומות בארצות הברית, קנדה, קובה ומקסיקו כדי למדוד את תכולת הויטמינים. ביחד עם דגימות אלה, אסף מידע נוסף על התאריך שהחיות נחלבו וכן הדיאטות ותנאי חייהן. עד שנת 1945, פרייס ניתח מעל עשרים אלף דגימות של חמאה והרחיב את הפעילות וכלל מקומות באוסטרליה, ברזיל וניו זילנד. הוא הזכיר גם מדידת תכולת ויטמינים של דגימות חמאה משוויץ ומצרים. עם נתונים אלה, פרייס  הראה שגם במיקום יחיד, תכולת הויטמינים במוצרי חלב יכולה להשתנות עונתית עד פי חמישים, וכי בשישה עשר אזורים שונים התנודות בתכולת הויטמינים במהלך השנה היו קשורים הפוך לתמותה ממחלות ריאות ולב.

פרייס הוכיח בקרב מטופליו כי תוספת של שמן חמאה ושמן כבד דגי קוד עתירי ויטמינים יכולה לשנות את המאפיינים של הרוק ליעילים בתמיכה בחסינות מעששת. הוא גם בצע ניסויים מבוקרים בבעלי חיים המראים כי חולדות שגדלו על לחם מחיטה מלאה היו חסינות מפני עששת, בעוד אלה שגדלו על קמח לבן או סובין היו מאוד רגישות. הוא ערך ניסויים אחרים בחולדות ובתרנגולי הודו המראים כי שמן חמאה ושמן כבד דגי קוד עתירי ויטמינים מקדמים שיווי משקל מינרלים בריא, להגנה מפני רככת ורגליים חלשות.

פרייס ערך התערבות תזונתית בחולים שלו המורכבת מהפעולות הבאות: שלושה רבעי כפית תערובת שמן חמאה ושמן כבד דג קוד עתירי ויטמינים ביחד עם ארבע אונקיות של עגבניות או מיץ תפוזים; תבשילים העשויים ירקות ירוקים, גזר, בשר, מוח ומיצי בשר צלוי, שהיו ברוטציה עם בשר איברים ומרק דגים; לחמניות העשויות חיטה טריה טחונה עם שפע חמאה עתירת ויטמינים; פירות מבושלים ושתי כוסות חלב מלא. משטר זה הפך 90 אחוז מהחורים הפעילים, לכאלה ללא צורך בסתימות, כפי שמוצג על ידי צילומי רנטגן ובמקרים מוגבלים הם היו מוכתמים על ידי כסף חנקתי.

 

למרות שפרייס לא כלל קבוצת ביקורת, ממצאיו הנם עקביים עם אלו של מחקר מבוקר המבוסס על עקרונות דומים שפרסמה מאי מלנבי, שגילתה את ויטמין D ביחד עם בעלה, סר אדוארד מלנבי. פרייס גם ציטט מחקר מבוקר המראה כי שמן כבד קוד הפחית את מספר מקרי העששת. הממצאים הם פשוט מדהימים, יתר על כן, הסבירות שמהפך כזה מתרחש באקראי נראית זניחה.

העבודה של פרייס חרגה מבריאות השיניים. העדויות שלו שהמודרניזציה מובילה לעלייה דרמטית בסיכון לשחפת כללו את הדברים הבאים:

• למרות שממשלת שווייץ מחשיבה את השחפת כמחלה החמורה ביותר המשפיעה על שוויץ, פרייס לא מצא מקרה שחפת יחיד בין הקבוצות המבודדות של עמק Loetschental. כמה קלינאים שויצריים ספרו לפרייס כי עששת שיניים יוצרת מתאם עם השחפת בקרב השוויצריים המודרניים.

• באי לואיס, שחפת הפכה במהירות לבעיה בקרב הדור הצעיר המאכלס את חלקו המודרני של האי, למרות החסינות של הדורות הקודמים.

• פרייס לא הצליח למצוא אנשים החיים בתנאים פרימיטיביים בוויילס. חלק הציעו לו שהוא יוכל למצוא אנשים כאלה באי ברדסיי מול חופי המערב, אבל האנשים החיים שהוא מצא שם היו מתיישבים חדשים שניזונו בעיקר על קמח לבן, ריבה, סוכר, וקופסאות שימורים. שחפת, נשימה מהפה ועששת היו נפוצים במיוחד. פקידי בריאות הציבור אמרו לפרייס שהם מאמינים כי החסינות של האנשים נגד המחלה היא בירידה מסיבות לא ידועות. כמו החוקרים השוויצרים, הם הבחינו במתאם בין נטייה לשחפת ובין עששת. עבור פרייס, קירות הטירות העתיקות, בתי העלמין והאנדרטאות הגדולות של האי הזה העידו על התהילה והכוח של האנשים שהלכה לאיבוד. בעידן החדש, שחפת מחקה את האנשים כמעט עד כדי הכחדה. הממשלה איכלסה לאחרונה את האי מחדש עם חמישים משפחות בריאות, אבל גם הן מתו משחפת.

• באופן דומה פרייס מצא מקרים חמורים של שחפת בקרב האינדיאנים המודרניים בצפון אמריקה, אך לא דווח על אף מקרה בקרב תת-הקבוצות המסורתיות, וציין כי "הילדים האינדיאנים המודרניים מתים משחפת שרק לעתים רחוקות הרגה את הפרימיטיבים". פרייס הצליח גם למצוא אינדיאנים בכמה נקודות מגע עם התרבות המודרנית שבהן השחפת הופיעה לתקוף את הדור הצעיר שגופם נבנו על מזונות מודרניים, עם הסימנים האופייניים של מודרניזציה כגון נשימה דרך הפה, עיוותי שיניים וכן שליש אמצעי לא מפותח של הפנים, ואילו דור ההורים היה ללא המחלה. הוא מצא ממצאים דומים בקרב הילידים באלסקה. לבסוף, הוא גם דיבר עם ד"ר יוסף רומיג, מנתח עם שלושים ושש שנות ניסיון בקרב תת-קבוצות מסורתיות ומודרניות, שאמר לו כי מספר גדול של ילידים מודרניים של אלסקה וקנדה מתים משחפת. הרופא הטוב אמר להם לחזור לדיאטות המסורתיות שלהם, שעליהם הם נטו להתאושש.

• פרייס גם מצא שהשחפת נפוצה בקרב הקבוצות המודרניות של פרו, איים באוקיינוס השקט, אפריקה ואוסטרליה.

• במקרים מסוימים, פרייס בחן את שיעור מומי השינים בסנטוריום של שחפת, כגון אלה בניו זילנד ואלה בדיור אמריקאי מודרני ומצא שיעור העולה על 90 אחוזים ואפילו מתקרב 100 אחוזים.

• המאורי הילידי החשיבו מזונות ים מסורתיים, במיוחד איברי דגים, כיעילים מאוד לטיפול בשחפת, מה שמציין שיש להם קצת ניסיון עם המחלה, אבל הם היו כנראה מסוגלים להשמר ממנה עם תזונה נכונה.

• לבסוף, צטוט שפירסם פרייס ממחקר שנערך בקרב אמריקאים מודרניים המראה קשר סטטיסטי חזק בין חזה לא מפותח, עמוק וצר, ולא חזה "שטוח ורחב", ובין שחפת. אלה גם מתואמים עם הכנסה נמוכה. בעוד שפרייס הכיר בתפקיד של חיידקי המחלה, ואת תפקיד התזונה בהגנה חיסונית, הוא חשב שתזונה לקויה במהלך ההתפתחות יש בה תרומה המשמעותית לסיכון רב יותר לשחפת בקרב אנשים מודרניים על ידי פגיעה בהתפתחות של חלל החזה כפי שהוא פוגע בהתפתחות של הפנים וקשתות השיניים.

 

יתכן כי בידוד היה יכול להגן על הרבה מהקבוצות הללו מהתפשטות חיידק השחפת, אך תזונה כמעט בוודאות שיחקה תפקיד משלה. פרייס ספק ראיות, יותר מוגבלות, כי מחלות אחרות גם הן היו קשורות עם המודרניזציה. עדות זו כוללת את הרכיבים הבאים:

 

• ד"ר רומיג, שהוזכר לעיל, הודיע לו כי בשלושים ושש שנות הניסיון שלו בטיפול בילידים פרימיטיביים וגם מודרניים באלסקה ובקנדה, הוא מעולם לא ראה אפילו מקרה אחד של ממאירות בקרב הפרימיטיביים אך מצא אותה לעתים קרובות בקרב מי שמודרני. באופן דומה, בעיות כירורגיות חריפות באיברים פנימיים כגון כיס מרה, כליות, קיבה ואפנדיצט היו נדירות בקרב הפרימיטיבים ונפוצות בקרב אלה שמודרנים.

• ד"ר ג'י. ר. נימו, רופא ממשלתי ששרת קבוצה של תושבי האיים במצרי טורס במשך שלוש עשר שנים, הודיע לפרייס כי הוא ניתח בין כמה עשרות לכמה מאות גידולים ממאירים בקרב לבנים מודרניים במהלך הזמן הזה, אבל לא ראה מקרה מובהק אחד, ורק מקרה אפשרי אחד בין כארבעה אלף מסורתיים ילידיים בתקופה זאת. נימו גם הצהיר כי בעיות אחרות הדורשות התערבות כירורגית היו נדירות בקרב הילידים האלה.

• ד"ר אנדרסן, האחראי על בית החולים הממשלתי בקנייה, הודיע לפרייס כי בשנים שהוא משרת את הפרימיטיבים במחוז הוא ראה לעיתים נדירות ממאירות ולא ראה שום מקרה של דלקת התוספתן, צרות בכיס מרה, דלקת שלפוחית שתן או כיב התריסריון.

• גם פרייס נתן אנקדוטות מרתקות מהניסיון הקליני שלו, שבהן מזונות צפופים בערכים תזונתיים תיקנו התקפים ועייפות כרונית הקשורים לרמות נמוכות בדם של סידן, ועשו שיפור מרשים בביצועי ילדים בבית הספר. הוא אפילו ביצע התערבות כירורגית לתיקון חיך צר שהשרה התבגרות אצל ילד שלא הצליח להתפתח בשלב הזה, כנראה על ידי שחרור הלחץ על בלוטת יותרת המוח.

וכך, בעוד הממצאים הקפדניים ביותר של פרייס היו אלה אשר נכללו בתחום של מומחיותו, בריאות הפה ועיוותי שיניים, הוא גם שוכנע כי "ניוון גופני" הקשור למזונות מזוקקים מודרניים הוא הרבה יותר רחב בהיקפו, וכי תזונה הולמת מתחילה עם תזונה טרום לידתית של ההורים, דרך ההתפתחות לבגרות, היא אחת ההגנות החשובות ביותר שיש לנו נגד המחלה, ואחד מהתמיכות החשובות שלנו בבריאות תוססת.

 

חוכמה פרימיטיבית

אחת המסקנות המרכזיות של פרייס, כפי שמתואר בפירוט רב יותר בגליון סתיו 2011 בכתב העת הזה, היתה כי התרבויות המסורתיות למדו לתחזק בריאות תוססת בהצלחה על הדיאטות המסורתיות שלהם ולא במקרה, אלא משום שהם צברו חוכמה על איך מוזנת האדמה, הצמחים ובעלי החיים שלהם, ובכך הם מזינים אותם. הציטוט הזה (עמוד 161) לוכד היטב את מסקנתו:

"במחקרים שלי של הגזעים בכמה מאלה אני מוצא שזו לא חוכמה מקרית אלה חוכמה שנצברה באשר למזון שעומד מאחורי פיזיות מצויינת וחופש מהתהליכים הניווניים המודרניים שלנו, ויותר מזאת, כי על צדדים שונים של עולמנו העם הפרימיטיבי יודע הרבה יותר על הדברים חיוניים – דברים שככל הנראה התרבויות המודרניות שלנו כנראה לא יודעות. אלה הן אמיתות היסוד של החיים שיש לשים אותן בהרמוניה עם הטבע בדרך של ציות לחוקים התזונתיים שלה. "

זה עלול להיות מפתה להציע כי המחקרים של פרייס על ציידים-לקטים מציעים תובנה עבור "העבר האבולוציוני" שלנו ואפילו על העליונות של "דיאטות אבולוציוניות" נטולות דגנים. פרייס לא מציע מבט אבולוציוני, נושא אשר נדון בפירוט נוסף [בסרגל הצד בעמוד 22], אבל המטרה שלו בחקר ציידים לקטים הייתה זהה למטרתו בלימוד גננות, רעיה וחקלאות: לא לפתוח חלונות אל העבר הקדום, אלא ללמוד "סטנדרטים של מצוינות" באופן מבוקר וקפדני.

כפי שנדון [בסרגל הצד למטה], הנתונים של פרייס מציעים מעט אם בכלל תמיכה לאמונה כי דגנים אינם בריאים. נהפוך הוא, פרייס מסיק כי קבוצות מסוימות הצליחו להשתמש בדגנים בהצלחה כדי לתמוך בבריאות תוססת משום שצברו את החוכמה בצורך לעשות זאת.

 

ידע מודרני

להערכת פרייס, הטעות של המודרניות הייתה להדגיש את צבירת הידע על חשבון החוכמה (עמוד 301): "ישנן כעת שתי תוכניות אפשריות להתמודדות עם בעית העששת. האחת היא קודם לדעת בפירוט רב את כל הגורמים הפיסיקליים והכימיים המעורבים ולאחר מכן להמשיך. השניה היא לדעת איך למנוע את המחלה כמו שהפרימיטיבים עשו ולאחר מכן להמשיך. הראשונה היא במידה רבה הדרך של זמננו. זו האחרונה היא התכנית המוצעת על ידי התחקות זו".

פרייס לא היה נגד למידת "פירוט כל הגורמים הפיסיקליים והכימיים המעורבים", ולמעשה הוא הקדיש מאמצים רבים כדי ללמוד על הגורמים הללו. התנגדותו כאן היא על ההתעקשות להשלמת הידע הזה קודם, לפני ההמשך בטיפול בבעיה של הניוון המודרני על ידי הקשה לתוך הפתרונות שנמצאו בין הקבוצות "הפרימיטיביות" המוצלחות שהוא חקר.

פרייס ציין את הנסיגה אחורה שהחברה המודרנית עושה כל זמן עם כל פיסת ידע חדשה שהשיגה. עם ידע מועט, היא קודם הסירה את הויטמינים מהלחם שלה. עם קצת יותר, החליפה את אלה עם ויטמינים מבודדים. פרייס ציטט מחקר המראה כי ויטמין D מבודד גורם להסתיידות השליה ולאבנים בכליות העוברים, כאשר הוא ניתן לנשים הרות, ואילו שמן דגים לא. לאחר שראה את העששת הנובעת מקמח לבן ומסוכר ואת הסתיידות הרקמות הרכות הנובעת מויטמין D טהור, איך יכל פרייס להיות כל דבר אחר מלבד להתאכזב ממסלול התקדמות שהידע גרר אחריו?

הבעיה היתה כי רבים, ברגע שהם משיגים קצת ידע חדש, התפתו להקריב את חוכמת הדורות הקודמים ולא להשתמש בידע הנוסף שלהם כדי להעשיר את מאגר החוכמה שנצבר. פרייס היה צנוע מספיק כדי ללמוד מן השויצרי, אשר "מכיר באיכות המעולה של החמאה שלהם ביוני ובלי לדעת בדיוק למה, לשלם עליה בשל המחווה". אחרים פשוט השליכו הכרה זו משום שהיא לא הייתה מושרשת באפיסטמולוגיה המעולה של המדע המודרני, ונשקלה אפילו כחסרת ערך דווקא משום שהשוויצרי חלק לה כבוד "בלי לדעת בדיוק למה."

פרייס הביע תמיכה ברורה בהגדלת הסנטימנט הצנוע שמה שאנחנו לא יודעים להסביר עולה בהרבה על מה שאנחנו כן יודעים. אכן, ייתכן כי מה שאנחנו יודעים הוא רק קצה הקרחון (איור 3). הוא השתמש בסנטימנט הזה כדי להצדיק את התמיכה המתמדת שלו לשימוש במזונות טבעיים, אשר עשוי להיות שונה מתחליפים מודרניים בדרכים שאינם מובנות לגמרי. "נזק רב נעשה, לדעתי", הוא כתב, "על ידי המכירה והשימוש של תחליף מזון טבעי" (עמ' 294).

הצבת עבודתו של פרייס בהקשר הנכון

למסורת, כמובן, יש מגבלות. זה יהיה בעייתי להשליך בעיוורון את השיטה המדעית ולקבל את כל מסורת האדם בדיוק כמו שיהיה בעייתי להשליך את חוכמת הדורות הקודמים. זה יהיה בעייתי באופן דומה להשליך את הניסיון שלנו מתוך כבוד אל מקורות הידע הללו. איך אנחנו אמורים לכבד ולאמץ את חוכמת אבותינו, תוך שימוש במדע ובניסיון האישי שלנו כדי לחדד ולהעשיר את מאגר החוכמה שנצברה?

במילים אחרות, כיצד עלינו למקם את העבודה של פרייס בהקשר הנכון שלה?

יש הרבה שימושים לגיטימיים בראיות, שחלקן הם פשוט כמו איסוף תצפיות על העולם למען הסקרנות וההערכה. עדויות שיכולות להעשיר אותנו על איך לאכול ולחיות כדי להיות בריאים יכולות להתחלק באופן כללי לשלוש קטגוריות, שלכל אחת מהן יש את התרומה החיונית שלה: ראיות מסגרת המספקות פירוש כיצד לפעול לנוכח אי ודאות, ראיות נסיוניות הממחישות יחסי סיבה ותוצאה וניסיון אישי.


איור 3: הנעלם הגדול
פרייס שם דגש חזק על הכרת הדברים שאנחנו לא יודעים. כפי שניתן לראות לעיל, אנו עשויים לחשוב כי רוב מה שנכון כנראה אינו ידוע, והחלק הארי הוא כנראה לא נבדק או בלתי מתקבל על הדעת. אמנם גם אם הוא נראה לעין, הרבה ממה ש"ידוע" יכול להיות רע.

Spr14-masterjohn-fig3

התכנית המודרנית שפרייס התנגד לה, שהייתה "לדעת קודם בפירוט רב את כל הגורמים הפיסיקליים והכימיים המעורבים ולאחר מכן להמשיך", הופיעה על פני השטח כהתבססות על ודאות מדעית. במציאות, לעומת זאת, הוא לקח את הסטטוס קוו כמסגרת שלו לפירוש הוודאות. קמח מעודן וסוכר היו הנורמה, ומנהלי החברה הוסיפו בחזרה חומרים מזינים לדיאטה בזה אחר זה כאשר המדע הוכיח את חשיבותם. פרייס טען ל"שכל ישר" בלקיחת דיאטות הקשורות לבריאות ולא את אלה הקשורות במחלה. במילים אחרות, "השכל הישר" מושרש על ראיות ולא על הסטטוס קוו.

פרייס מתעד מגוון רחב של דיאטות מסורתיות שהיו בקנה אחד עם חופש ממחלות ברמת האוכלוסייה, כלומר אפילו החברים החלשים של האוכלוסייה היו מוגנים. אנו לא מסוגלים לומר בודאות כי כל אלמנט יחיד של כל דיאטה מסורתית יחידה מקדמת בריאות, אבל אנחנו בהחלט יכולים לומר כי טווח זה של דיאטות מסורתיות עולה בקנה אחד עם חופש של אוכלוסייה רחבה ממחלות. לפיכך, טווח זה מציע מקור הרבה יותר טוב של "השכל הישר" לגבי דיאטה מאשר הסטטוס קוו הנוכחי.

פרייס סיפק ראיות חזקות שהמעבר מדיאטות המבוססות על המסורת ומאכלים עתירי נוטריאנטים לדיאטות המבוססות על "מזונות מוחלפים של המסחר המודרני" גרמה לניוון הגופני להתפתח. לכן, הנושא המרכזי של גישתנו לתזונה צריך להדגיש מזון מזין צפוף בחומרים מזינים ולגרש מזונות מזוקקים ושמנים צמחיים.

בעוד ממצא זה הוא חזק מאוד בפני עצמו, זה משאיר הרבה מקום לשאלות. האם היו דיאטות מסורתיות מעולות אחרות? האם היו גורמים מסוימים מגנים יותר מאחרים? האם היו כמה נייטרליים, או כמה מזיקים? איך הם פועלו יחדיו לתת את האיזון הראוי? מהו הטווח המלא של מחלות המיוחס לדיאטה?

עבור מחלות שהן פחות מיוחסות חד משמעית לממד השינוי התזונתי, כגון מחלות לב, מה התפקיד של שינה, מתח, מבנה חברתי, זיהום ומשתנים אחרים? איך כל הגורמים הללו הם באינטראקציה עם התכונות הייחודיות של החברה שלנו? האם החיים המודרניים שלנו מציבים עלינו דרישות מיוחדות?

אנחנו יכולים להרחיב, להעמיק ולחזק את ההבנה שלנו של העבודה של פרייס עם מדע ניסויי, שבאמצעותו אנו יכולים להתחיל לספק תשובות לכמה מן השאלות הללו. ראיה נסיונית בעלת ערך נעה בין מודלים של ניסויים בבעלי חיים ומודלים תאיים להעמיק את ההבנה של הפיזיולוגיה שלנו בניסויים אקראיים מבוקרים וקליניים בבני אדם המספקים ראיות ברורות על ההשפעות בבריאות האדם.

כל אדם, בסופו של דבר, הוא ייחודי ודינמי. כתוצאה מכך, הצרכים התזונתיים של אדם אחד עשויים להיות שונים מאשר של מישהו אחר, והצרכים בנקודת זמן אחת בחיים עשויים להיות שונים מהצרכים בזמן אחר. אם כן, גם אחרי שכל הראיות הללו נלקחות בחשבון, אדם חייב להסתמך על נסיונו האישי.

עבודתו של פרייס ואחרים בעקבות הגישה הזאת מטילה התבססות על שכל ישר, בעוד מדע ניסויי מרחיב ומעמיק את הבנתנו כיצד להשיג בריאות, והניסיון האישי שלנו מכוונן את גישתנו ברמת הפרט למתאים ביותר לכל אחד מאיתנו . בדרך זו, אנו מבקשים ידע ולא להחליף את החוכמה שצברו אבותינו, אבל לבנות על, להרחיב, לחדד ולהעשיר ברכה זו של חוכמה שנצברה.

 

השוואה בין תרבויות מסורתיות שונות כרוכה בבעיות
הגישה של פרייס היתה להשוות תת-קבוצות מבודדות ומודרניות בתוך כל התרבויות שנחקרו. זה עשוי להיות מפתה להשתמש בנתונים שלו כדי להשוות בין תרבות מסורתית אחת לשניה, אבל לגישה זו יש פחות ערך והיא הרבה יותר מבלבלת. כדי להמחיש מדוע, הבה נבחן כיצד ההסתגלות במטבוליזם של ויטמין D בקרב האינואיטים יכולה לבלבל השוואה כזו בין קבוצה זו לבין כל האחרות שפרייס חקר.
נניח השווינו בין האינואיט והגלאי. בעמוד 441 של תזונה והתנוונות פיזית, אנו רואים כי אצל האינואיטים המסורתיים היו רק 0.09 אחוזי שיניים שהותקפו על ידי חורים בעוד שאצל הגאליים המסורתיים היו 1.2 אחוזי שיניים מותקפות. לפיכך, לגאליים יש פי שלוש עשר יותר עששת מאשר לאינואיט. אנו עשויים להסיק מכך כי הדיאטה של האינואיט המסורתי עדיפה על דיאטה גאלית מסורתית, אולי משום שהיא לא הכילה שיבולת שועל או דגנים אחרים.

מסקנה כזו הייתה מתעלמת מהעובדה כי בין האינואיט והגאלי יש אולי הבדלים תורשתיים המשפיעים על השלד ועל בריאות שיניים. למעשה, יש סיבות טובות להאמין כי יש לאינואיט יש תהליכי עיבוד ספציפיים הקשורים למטבוליזם של ויטמין D כדי להגן על בריאות השלד שלהם על חשבון ערכים אחרים של בריאות, במיוחד במערכת העצבים.

מחקרים תיארו באריכות תופעה המכונה היסטריה ארקטית, צורת היסטריה, בקרב האסקימואים של מחוז Thule בצפון גרינלנד. יש ראיות רבות כי התופעה יכולה לנבוע מרמות נמוכות בדם של סידן במהלך הפעמים כאשר ויטמין D וסידן הם נדירים: 6

• ההפרעה כרוכה בתקופה של שעות או ימים שבהם האדם נראה עצבני או ירוד, ואחריה התרגשות פתאומית, עם חוסר הגיון, תוקפנות והתנהגות מסוכנת. זה נגמר עם עוויתות וקהות חושים. לבסוף, האדם נרפא אבל לא יכול לזכור את החוויה.
• זה בהחלט מתרחש בצפון מערב גרינלנד, וכנראה מתרחש גם במקומות אחרים בגרינלנד, ועלול להתרחש בכל מקום בעולם. המידה שבה מדובר בהפרעה במיוחד אצל האינואיט לא ברורה.
• זה קורה לרוב בסוף החורף ובתחילת האביב, והכי פחות בקיץ.
• זה יכול להגיע לממדים של מגיפה במחוז Thule.
• זה דומה לטטני, מצב שנגרם על ידי ריכוזים נמוכים של סידן בדם, אשר כרוך התכווצויות שרירים לא רצוניות ולעתים פרכוסים קשים, והוא מסתבך לעתים קרובות על ידי חוסר ארגון רגשי וקוגניטיבי.
• דוחות רפואיים לעתים קרובות ציינו סימני נטייה לטטני, כגון עוויתות בתינוקות וההתכווצויות ברגל במבוגרים, בין האינואיט.
• באזורים מסוימים של אלסקה וגרינלנד שבו הדיג הוא עני, הגישת לסידן מדג מיובש שלם ולוויטמין D משמנים ימיים היא לעתים קרובות נדירה. בשילוב עם זמינות נמוכה של ויטמין D מאור השמש, אם בגלל קו הרוחב או הבגדים, האינואיט הגרים באזורים אלה יכולים להיות בקלות בחסר בוויטמין D ובסידן, במיוחד בתקופת החורף.
• מישהו שכבר סובל מסידן כללי נמוך, מלווה בנשימות עמוקות או היפרוונטילציה מלחץ רגשי יכול להפחית את ריכוז הפחמן הדו-חמצני בדם, אשר בתורו משנה את מאזן חומצה-בסיס, ובכך מפחית את ריכוז הסידן המיונן בדם. לפיכך, סידן מיונן יהפוך זמנית נמוך מספיק כדי לגרום להתקפה.

יש רק בעיה אחת עם טענה זו: אם האינואיט פגיע לטטני הנגרם על ידי מחסור בויטמין D ובסידן, מדוע רככת ובעיות עצמות כה נדירות ביניהם? מחבר אחד הציע כי הסביבה הארקטית הקשה פיזית הובילה להתאמות במטבוליזם של ויטמין D כדי לחוס על השלד על חשבון מערכת העצבים על ידי הפחתת הריכוזים התקינים בדם של הורמון יותרת התריס. 3

הסבר זה די מתקבל על הדעת. קלציטריול, הצורה הפעילה ביותר של ויטמין D, תגדיל את כמות הסידן שאנחנו סופגים מהמזון בעצמה, אבל היא זקוקה לעזרה של הורמון יותרת התריס כדי לחלץ סידן מהעצמות כך שהוא יכנס לדם ויהיה זמין למערכת העצבים. כתוצאה מכך, הורמון יותרת התריס עוזר לחסוך סידן עבור מערכת העצבים על חשבון מערכת השלד. מנגד, רמה נמוכה של הורמון יותרת התריס תחסוך סידן עבור מערכת השלד על חשבון מערכת העצבים.

מאמר משנת  2004- שפורסם ב- Calcified Tissue International תומך ברעיון הזה. לאינואיט שצרך "מאכלים מערביים" וגר דנמרק היה , 25-הידרוקסי-ויטמין (סמן של ויטמין D) נמוך בדם לעומת הדנים. לעומת זאת היה להם קלציטריול גבוה, והורמון יותרת התריס נמוך. לאינואיטים שצרכו ב"דרך מסורתית" היה 25-הידרוקסי-ויטמין בדם ברמות שוות לדנים, אבל גם היה קלציטריול גבוה והורמון יותרת התריס נמוך. לפיכך, נראה שיש לאינואיט תהליכים מסוימים שמאפשרים להם לייצר רמות גבוהות של הצורה הפעילה ביותר של ויטמין D, יחד עם רמות נמוכות של הורמון יותרת תריס, גם כאשר ויטמין D הוא נדיר יחסית. בזמנים של מחסור כזה, היינו מצפים שהסתגלות כזו תתמוך במערכות השלד שלהם על חשבון מערכת העצבים שלהם.

הנתונים של פרייס עולים בקנה אחד עם השערה זו. לאינואיט לא רק שהיה אחד השיעורים הנמוכים של עששת על התזונה המסורתית שלהם; הם גם היו עם אחד השיעורים הנמוכים של עששת בדיאטה מודרנית: רק 13 אחוזים, לעומת שלושים אחוזים בקרב הגאלים והשויצרים.

זוהי רק דוגמא אחת של הבדלים תורשתיים במטבוליזם השלד שיכולים להתקיים בין התרבויות המסורתיות השונות שאותם חקר פרייס. זה כמו הרבה דוגמאות אחרות, זה שמדגיש את חשיבות עיצוב המחקר של פרייס – השוואת תתי קבוצות מבודדות ומודרניות של כל תרבות – לעומת תצפיות רבות אחרות הרבה יותר מבולבלות שיכולנו לעשות כלאחר יד בעת קריאת עבודתו.

 

הגישה האבולוציונית של פרייס

למרות שפרייס לא חקר ציידים-לקטים כמו חלונות אל העבר האבולוציוני שלנו, הוא כתב על החשיבות של הבנת האבולוציה הביולוגית במהדורת 1945 בספרו, בפרק שכותרתו "כיצד אמא טבע יצרה אותנו". שם הוא כתב את הדברים הבאים (עמ' 460-1):

"אם אנחנו רוצים לעצור את התחזקות ההרס העצמי המודרני, מאוד חשוב שנלמד להכיר את האופי והמקור של היישות הפיזית שלנו וגם של אישיותנו, על מנת לוודא מה איבדנו וכיצד ניתן למנוע את האובדן. כגישה לכך חשוב שנבדוק ונדמיין את מוצאנו. התורה הנוכחית של שלושת העקרונות, מדע פשוט ורוב הדתות והפילוסופיות החברתיות שלנו נכשלו בהתייחסות ראויה לעבר שלנו שבמידה כה רבה שלט על ההתנהגות הפיסית שלנו והגישה הנפשית."

פרייס הקדיש לאחר מכן שתי פיסקאות להצגת ההכרה שכל "צורות החיים מקורן באירועים דומים" וכי בני אדם וקופים "התפתחו מתוך אב משותף". מייד לאחר זה, הוא קונן כי "הרבה מהחשיבה המודרנית והלימוד נכשלו בהכרה במקור המשותף של האדם עם צורות חיות רבות ומשמעותה בהבנת צורתו והתנהגותו". החשיבות העיקרית של הכרה זו, לדעתו של פרייס, הוא הצורך להבין שאנחנו וכל החיות חייבים לציית לחוקי אותו הטבע על מנת לשגשג.

פרייס הוא הראשון שתאר כיצד בני האדם נבדלים מ"צורות חיים פשוטות יותר" על ידי כך שהם לא מסתמכים רק על אינסטינקט אילוף, אלא גם על התנהגות של רצון. לזה יש פוטנציאל בעייתי בגלל שכוח הרצון והאינטליגנציה שלנו הם מאוד משתנים, ולכן התנהגות מתוך רצון פותחת את ההזדמנות לעשות טעויות.

לאחר מכן הוא תאר בפרוטרוט את החיים והרבייה של זחל האוהל, והגיע למסקנה כי הכל מתאפשר על ידי כימיקלים "המסונתזים ממינרלים, חומצות, בסיסים, הורמונים וויטמינים שסופקו על ידי עלי הדובדבן הירוקים שגדלים במהירות, בתוספת שמש ואוויר". אבל מה אם לזחל יהיה רצון לפתח ידע טכני, כמונו?

"יניח שהזחל למד לשדוד את מיץ הצמח בשביל הקרוטן שלו, אז ויטמין A לא יוכל להיווצר ועיניים לא יוכלו להיווצר או מבנים רבים אחרים; או אם נאכל עמילנים וסוכרים בלבד, אף גוף לא יוכל להיבנות או להתרבות ולהמשיך את המירוץ. הבטיחות מסופקת מהבורות שלו ומהנוקשות של החוקים של אמא טבע. . .יש לנו, בני האדם, סייגים נוקשים לגבי בחירת מזון כמו לצורות חיים פשוטות יותר כאשר מזונות מוערכים על פי הבסיס הכימי שלהם. השותפות הגדולה שלנו עם זאת, מציגה דפוסי התנהגות חדשים עקב פגיעות במבנה ובפונקציות של המוח הקדמי. כל הגזעים הפרימיטיביים שחיו במשך תקופות ארוכות עשו זאת על ידי ציות לחוקים הנוקשים של הטבע."

המסקנה הסופית של פרייס מזה מצויה בדברי הסיום של הספר: "החיים במלואם הם ציות זה לאמא טבע".

טענתו שאנחנו וגם זחל האוהל חייבים לעמוד בקנה אחד עם חוקי הטבע כדי לשגשג היא משכנעת, אך טענתו כי איכשהו זה תלוי בהכרה במוצא המשותף שלנו עם זחל האוהל נראית זרה לחלקים גדולים של התצפיות שלו.

 

לדוגמא, בעמוד 322 הוא דן כיצד עד זמן קצר לפני שהפרק נכתב, אריות, נמרים, נמרי חתולים אחרים בשבי לא התרבו ביעילות. כאשר מומחי בעלי חיים צפו באריות באפריקה ראו שהם לוקחים את בשר האיברים כבחירה ראשונה מתוך הזברות שצדו, ואז שובים אנושיים החלו להאכיל את החתולים השבויים שלהם גם בבשר איברים. שורו הביטו וראו, הם החלו להתרבות. נראה מזה שבני אדם לא היו מתרבים על תזונה לקויה, כי הם ראו את עצמם באופן ייחודי פטורים מתוך כל בעלי החיים מחוקי הטבע. זה נראה כי בני האדם האכילו גם את עצמם וגם בעלי חיים רבים אחרים בדיאטות לקויות כי הם לא מבינים את חוקי הטבע.

לעומת זאת, רוב אם לא כל הקבוצות "הפרימיטיביות" הבריאות שפרייס חקר היו בריאתנים, ותמכו בציות שלהם בדרך כלל בחוקי טבע, להצדקות תרבותיות לא היה שום קשר עם הכרה במוצא משותף עם בעלי חיים. הבה נבחן את דוגמאות הבאות:

• הילידים של הצפון הרחוק של קנדה דיווחו כי הם גוזרים את החוכמה התזונית שלהם ממשנתו של "כוח גדול."
• הטונגה אפילו לא הכיר מוצא משותף עם האדם הלבן. כאשר נברא העולם ואוכלס, ושלטנו בכדור, הם היו הראשונים להיווצר, הבא היה החזיר, והאחרון האדם הלבן.
• שבט Neur ליד הנילוס בסודן אכל כבד כי "יש להם אמונה בו בדתם, כלומר, שלכל גבר ואישה יש נשמה אשר שוכנת  בכבד וכי המראה והצמיחה הפיזית של אדם תלויה כמה טוב הוא מאכיל את אותה נשמה על ידי אכילת כבד של בעלי חיים".
• השויצרי צרך את חמאת יוני המזינה והעשירה לא משום שהם הכירו במוצא משותף עם חיות אלא משום שראו בכך מתנה מעניקת חיים של אלוהים.

אירופים ואמריקאים מודרניים שפיתחו הבנה מדעית של האבולוציה הביולוגית, במקביל פיתחו דרך לייצר מזונות המעוררים את מרכז ההנאה במוחנו ללא מתן הזנה. מצד שני, פרייס עצמו דבק בהבנה זו של אבולוציה ביולוגית וגם סיפק את הבסיס עבור חזרתנו אל מזון טבעי, צפוף במזינים. נראה, אם כן ברור מהעבודה של פרייס כי מגוון גדול של דעות על מוצא האדם יכול לתמוך בעקשנות ובצייתנות בחוק הטבע המאפשר לאדם לשגשג.

 

חיטה ודגנים דגנים אחרים

יש כותבים, בעיקר בהערות תגובה באשכולות ובפורומים באינטרנט, שהציעו כי אוכלי דגנים בין הקבוצות שפרייס חקר הסתדרו פחות טוב מאשר קבוצות אחרות, או כי אף אחת מהקבוצות הבריאות שפרייס חקר צרכה חיטה. כפי שנדון [סרגל הצד בעמוד 20], לערוך השוואות בין הקבוצות באופן זה טומן בחובו בעיות פרשנות. אולם מעבר לכל אלה, אמירות כאלה הן פשוט לא נכונות.

בעוד שיעורי העששת בקרב הגאלים שאכלו שיבולת שועל (1.2 אחוזים) והשוויצרים שאכלו שיפון (4 אחוזים) היו גבוהים במידה ניכרת מאשר בקבוצות רבות אחרות שצרכו את הדיאטות המסורתיות שלהם (עמוד 441), אם כי עדיין נמוכים יותר באופן משמעותי מאשר אלו שצרכו דיאטות מודרניות, פרייס חקר מספר שבטים אפריקאים שאכלו דגנים עם שיעורים נמוכים בהרבה של עששת. אלה כוללים את Chewya ב Kisumu, קניה (עמוד 141), שהתקיימו על "כמויות גדולות של דגים. . .יחד עם דגנים ובטטות", וסבלו מעששת בשיעור של 0.2 אחוז בלבד. פרייס מצא את אותו שיעור של עששת בקרב Dinkas ב Jebelein, סודאן, אשר התקיימו באופן דומה על דגים ודגנים (עמוד 150).

בין הבנטו (עמוד 150), פרייס מצא אף לא שן רקובה אחת. פרייס דיווח כי הם חיו "בעיקר על מוצרי חלב שמקורם בבקר ובעיזים, ביחד עם בטטות, דגנים ובננות."

כמו כן, חשוב לציין כי נתוני העששת אצל השוויצרים (ארבעה אחוזים) יצרו אומדן מנופח של מה שקורה על הדיאטה המסורתית השויצרית, כיוון שפרייס נתקל בצעירים ובצעירות שדיווחו שמעולם לא היה להם חור עד שהם נסעו למקום אחד או לעיר אחרת בסביבות גיל שמונה עשרה או עשרים, בילו שנה או שנתיים שם, ופיתחו עששת פרועה שנבלמה כשהם חזרו הביתה (עמוד 32). לפיכך, חלק מהעששת שפרייס צפה אצל השויצריים נגרם מדיאטות מודרניות שהם צרכו בעת הנסיעה.

למרות שפרייס לא חקר ישירות אף קבוצות בריאה שאכלה חיטה כמצרך המסורתי שלה, הוא חקר אוכלי חיטה בריאים. בין מאה שישים תלמידים אינדיאנים מודרניים בבית ספר לאימון בשם מכון מוהוק (עמ' 85), 77 אחוזים סבלו מעששת עם סך של 17 אחוזי שיניים שהותקפו על ידי חורים. כל אחד ואחד מהחורים הללו, עם זאת, נרפא. "המכון שמר על עדר חלב בריא", הוא כתב, "וסיפק ירקות טריים, לחם מחיטה מלאה, והגביל את הסוכר והקמח הלבן". דיאטה זו לא שתמכה בקו הבריאות, אבל גם ריפאה נזקים שהתלמידים כנראה סבלו בגלל דיאטות מעודנות יותר שהם צרכו לפני שנרשמו למכון.

העובדה שחיטה מלאה יכולה להשלים חלק ניכר של דיאטת ריפוי עולה בקנה אחד עם התוצאות הקליניות של פרייס, שם צרכו לחמניות העשויות מחיטה מלאה טחונה טריה כחלק מתכנית ריפוי העששת שלו, כמו גם הניסויים שלו בבעלי החיים, בהם הוא הראה כי חיטה מעודנת, אבל לא חיטה מלאה, יצרה חורים בחולדות.

 

למרות שפרייס עצמו לא חקר את הפתאנים של הודו, הוא אמר עליהם את הדברים הבאים (עמוד 291): "העם המושלם ביותר פיזית בצפון הודו הם כנראה פתאנים שחיים על מוצרי חלב בעיקר בצורת יוגורט חמוץ, יחד עם חיטה וירקות. האנשים הם מאוד גבוהים והם ללא עששת".

למרות שפרייס לא דיווח על נסיעה להודו, הוא הכיר את העבודה של סר רוברט McCarrison (עמוד 479), שחקר מספר קבוצות בארץ ששגשגו על דיאטות שכללו חיטה.

למרות שאף אחד מתצפיות אלה לא אמורה לספק את המילה האחרונה בדיון על הערך הבריאותי של דגנים, חשוב להזכירם אותם, כך שכאשר עבודתו של  פרייס מעלה דיון כזה, הוא יוצג בצורה מדויקת.

 

REFERENCES

1. Price, WA. Nutrition and Physical Degeneration: Eighth Edition. La Mesa, CA: Price- Pottenger Nutrition Foundation (2008). All page numbers given in the text refer to this edition.

2. All information on Price’s scientific background is derived from George Meinig’s preface to his own Root Canal Cover Up (Lemon Grove, CA: Price Pottenger Nutrition Foundation, 2004) and Meinig’s introduction, written with S. Hale Shakman, to Price’s Dental Infections, Oral and Systemic (Lemon Grove, CA: Price Pottenger Nutrition Foundation, 2008). Some confusion may be avoided by noting that the American Dental Association had styled itself the National Dental Association from 1897 to 1922, which covers the early period of Price’s tenure.

3. Price WA. Milk Samples Desired for Chemical and Vitamin Determinations. J Heredity. 1929;20(6):302.

4. Mellanby M, Pattison CL. Remarks on the INFLUENCE OF A CEREAL-FREE DIET RICH IN VITAMIN D AND CALCIUM ON DENTAL CARIES IN CHILDREN. Br Med J. 1932;1(3715):507-510.

5. Masterjohn C. Understanding Weston Price on Primitive Wisdom: Ancient Doesn’t Cut It. Wise Traditions. Fall, 2011; 18-23.

6. Wallace, AFC. “Mental Illness, Biology and Culture.” In: Hsu, FLK. Psychological Anthropology. Cambridge, MA: Schenkman Publishing, 1972, pp 363-402.

7. Rejnmark L, Jorgensen ME, Pedersen MB, Hansen JC, Heickendorff L, Lauridsen AL, Mulvad G, Siggaard C, Skjoldborg H, Sorensen TB, Pedersen EB, Mosekilde L. Vitamin D insufficiency in Greenlanders on a westernized fare: ethnic differences in calcitropic hormones between Greenlanders and Danes. Calcif Tissue Int. 2004;74(3):255-63.

This article appeared in Wise Traditions in Food, Farming and the Healing Arts, the quarterly journal of the Weston A. Price Foundation, Spring 2014.

– See more at: http://www.westonaprice.org/health-topics/the-scientific-approach-of-weston-price/#sthash.b7OqnimX.dpuf

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s