ד"ר ג'ייסון פונג – סוכרת סוג 2 – כיצד סוכרת הפכה מגפה עולמית – חלק י

פוסט זה מוגש כשירות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב של הפוסט המקורי. את הפוסט המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום: מיכל גביש.

ארגוני הבריאות העולמיים פרסמו בתחילת השבוע נתונים סטטיסטיים חדשים על המגיפה העולמית של סוכרת. סוכרת הוכרה כמחלה לאורך ההיסטוריה האנושית במשך אלפי שנים. הטקסט הרפואי המצרי העתיק פפירוס אברס, שנכתב בסביבות 1550 לפנה"ס, היה הראשון שתאר מצב זה של "נתינת יותר  מדי שתן". בערך באותו זמן, כתבים הינדים עתיקים ציינו מחלה של madhumeha, שבתרגום חופשי זה שתן דבש. החולים בה התנוונו בדרך מסתורית, אבל באופן מוזר נמלים נמשכו לשתן שלהם. בשנת 250 לפני הספירה הרופא היווני אפולוניוס ממפיס (אולי אני צריך להתחיל להתייחס לעצמי בתור ג'ייסון מטורונטו, מגניב …) כינה את המצב "סוכרת" [מקור המילה Diabetes ביוונית הוא סיפון] אשר, כשלעצמו מרמז על השתנת יתר.

תומאס ויליס הוסיף את המושג 'mellitus' שמשמעותו 'מהדבש' ב 1675. צורה אחרת הרבה יותר נדירה של סוכרת כונתה סוכרת תפלה, כלומר 'bland'. הפרעה זו גם היא מאופיינת על ידי השתנת יתר, אבל השתן הוא לא מתוק. הגורם העיקרי של סוכרת תפלה הוא פגיעה מוחית, לרוב מטראומה או מנוירוכירורגיה. לעתים קרובות, המונח Diabetes Melitus או DM מתייחס לסוכרת. אנחנו גם נשתמש במונח סוכרת כדי להביע Diabetes Melitus. 

תיאור מלא יותר של סוכרת יחכה עד למאה הראשונה אחרי הספירה כאשר Aretaeus, הרופא היווני של Cappacdocia, כתב את התיאור הקלסי של סוכרת מסוג 1 כ"המסת הבשר והגפיים לשתן". תיאור זה לוכד את תכונות מהות המחלה בצורתה הלא מטופלת. יש בה לא רק שתן מופרז, אלא גם כיליון מוחלט של כל הרקמות. חולים לא יכולים לעלות במשקל, לא משנה מה הם אוכלים. עוד הוא מציין כי "חיים (עם סוכרת) הם קצרים, מגעילים וכואבים" משום שלא היה שום טיפול יעיל. נפלא…

השיטה הקלאסית לאבחנה היתה לטעום את השתן של החולה הלקוי לבדיקת מתיקות. ב-1776 מתיו דובסון (1745-1784), רופא אנגלי, הגדיר סוכר כחומר טעים מתוק בשתן. דרך זו ממש קשה לאבחנה. הוא גם העריך כי המתיקות של הדם (הו, זה כל כך מגעיל) נבעה גם מסוכר.

בשנת 1797, ד"ר ג'ון רולו מנתח צבאי סקוטי היה הראשון ליישם פתרון תזונתי. הוא ציין שיפור בחולה סוכרת שטופל בדיאטת שהכילה רק בשר. זה היה הטיפול התזונתי הראשון מסוגו. לעומת זאת, הרופא הצרפתי פייר פריורי (1794-1879) המליץ לחולי סוכרת לאכול כמויות גדולות של סוכר כדי להחליף את מה שהם איבדו בשתן. עמיתה סוכרתית שאיתרע מזלה לעקוב אחרי העצה הזו מתה. למותר לציין, ההיסטוריה צוחקת רק על ד"ר פריורי הטוב.

אפולינר בוכהרדט (1806-1886) המכונה לעתים מייסד מדע הסוכרת הרפואית המודרני, ביסס את הדיאטה שלו על פי תצפיות כי רעב זמני במהלך 1870 במלחמת צרפת-פרוסיה גרם לירידת הגלוקוז בשתן. ספרו De la glycosurie ou diabète sucré הציג מאכלים אסורים כגון סוכרים ועמילנים.

בשנת 1889, יוזף פון מרינג ואוסקר מינקובסקי זיהו לבסוף את הלבלב כאיבר האשם.  ניסוי בהסרת הלבלב כולו מכלבים הביא במהרה לסימנים ולתסמינים זהים של סוכרת. בשנת 1910, סר אדוארד שרפי שייפר הציע כי מחסור של הורמון אחד שכינה אינסולין היה אחראי. המילה האינסולין נגזרת מ-אינסולה בלטינית, כלומר אי, כיוון שהורמון זה הופק מאיי לנגרהנס בלבלב.

T1DUntreated

בשנת 1910, פרדריק מדיסון אלן (1879-1964) פיתח את "טיפול ההרעבה אלן" שנחשב במידה רבה כטיפול התזונתי הטוב ביותר עד גילוי האינסולין. דיאטה זו הייתה נמוכה מאוד בקלוריות (1000 קלוריות ליום) ומוגבלת מאוד בפחמימות (<10g ליום). ספריו של מייסון "מחקרים לגבי סוכר בשתן ובסוכרת" היו מהפכת בטיפולי סוכרת.

חולים שאושפזו בבית החולים טופלו עם ויסקי וקפה שחור כל שתי שעות משבע בבוקר עד 7 בערב. זה נמשך עד שהסוכר נעלם מן השתן. למה ויסקי? אני לא ממש בטוח, אבל יש לי הרגשה כי אם נחזור לימים ההם, אז חשבו כי ויסקי יכול לרפא כמעט כל דבר. לפחות זה יסיח את דעתם מן העובדה שהם לא מקבלים כלום מלבד ויסקי וקפה. בעוד חולי סוכרת מסוג 2 הצליחו בזה, חולי סוכרת מסוג 1 מתו לעתים קרובות. כיוון שהמחלה היתה קטלנית, זה לא היה כנראה טרגדיה. אבל התגובה של חולי סוכרת מסוג 2 היתה שיפור מדהים, לא דומה לשום דבר שנראה קודם, ואלן הפכה במהרה לנוהל במחקר סוכרת במכון רוקפלר.

הוא וד"ר אליוט ג'וסלין נחשבו מומחי הסוכרת המצטיינים של תקופתם. ד"ר ג'וסלין כתב בשנת 1916, "תקופות זמניות של תת תזונה מועילות לטיפול בסוכרת כנראה מחוזקות בכל השנים האלה של ניסויים עם צום".

פרדריק בנטינג, וצ'רלס בסט והבחור האחר (ג'ון מקלאוד) עשו את תגלית פריצת הדרך של האינסולין באוניברסיטת טורונטו ב-1921 הם בודדו אינסולין מטוהר מלבלב שור ונתנו אותו לחולה הראשון בשנת 1922. לאונרד תומפסון, ילד בן 14 ששקל רק 65 פאונד כשהחל בזריקות אינסולין. התסמינים והסימנים שלו נעלמו במהירות. עוד שישה חולים טופלו במהירות ובהצלחה מדהימה לא פחות. תוחלת החיים הממוצעת של בן עשר בעת האבחנה עלו מ -1.3 שנים ל -35 שנים!

אלי לילי ושותפים נוספים יצרו שותפות עם אוניברסיטת טורונטו כדי לפתח את המוצר באופן מסחרי. בנטינג ובסט הפכו את הפטנט זמין וחופשי, וכך חולים ברחבי העולם יכלו ליהנות מכך. בסתיו של 1923, 25,000 חולים טופלו באינסולין מוזרק. בנטינג מקלאוד קיבל את פרס נובל בשנת 1923 כדי להנציח את התגלית ההיסטורית שלהם. מאוחר יותר, סר פרדריק סנגר יקבל פרס נובל בשנת 1958 על עבודתו בפענוח מבנה חומצות האמיניות באינסולין.

נוצרה אופוריה. הדעה הרווחת הייתה כי גורם הסוכרת התגלה וכעת קיימת התרופה. בדיקות עבור גלוקוז בשתן פותחו. סוגים חדשים של אינסולין פותחו. התגלית של האינסולין לחלוטין מאפילה על הטיפולים התזונתיים של המאה הקודמת.

T2DEpidemic3

אבל ברור כי קיימות שתי קבוצות של חולי סוכרת. בשנת 1936, סר הרול פרסיבל הימדוורס (1905-1993) מחלק את הסוכרת על בסיס 'רגישות לאינסולין". בשנת 1948, ד"ר ג'וסלין משער כי קיים מספר גדול של אנשים שיש להם סוכרת לא מאובחנת ואינסולין לא יכול לפתור את כל הבעיות שלהם. עד 1959, שני סוגים של סוכרת הוכרו באופן רשמי. הם נקראו סוכרת סוג 1 "תלוית אינסולין" וסוכרת סוג 2 'לא תלויה באינסולין". עם הבנה נוספת, השמות תלויים באינסולין ובלתי תלויים באינסולין הושמטו באופן רשמי בשנת 2003. בעבר, השמות נעורים ומבוגרים שימשו גם הם. עם זאת, מאז סוכרת מסוג 1 עלולה להתרחש גם אצל מבוגרים וסוכרת מסוג 2 נפוצה יותר ויותר בקרב ילדים, סיווג זה גם נזנח.

מה שאירוני הוא כי למרות שפע הידע שהצטבר במאתיים השנים האחרונות, הויכוח שלנו עם סוכרת נעשה גרוע יותר מאשר בשנת 1816 (8). במאה ה-19, סוג 1, או מחסור חמור באינסולין חלש על הסביבה. בעוד כמעט תמיד הוא היה קטלני, מקרים אלה היו עדיין נדירים יחסית וסוכרת לא הייתה סיבת מוות ב 10 הסיבות העליונות.

נעבור קדימה ל-2016, סוכרת מסוג 1 מהווה רק 10% מסך המקרים. מקרים אלה מטופלים ביעילות באינסולין. הסוכרת השולטת היא סוג 2, והוא גדלה לממדים של מגיפה. כמעט כל החולים הללו סובלים מעודף משקל או מהשמנת יתר ויסבלו מסיבוכים הקשורים בסוכרת.

גרוע מכך, השכיחות של T2D היא תופעה חדשה, מאחר שהיא התרחשה רק ב -30 או 40 השנים האחרונות. בסין, השכיחות מרקיע שחקים מפחות מ -1% בשנת 1980 ל-11.6% בשנת 2010. זו עליה של 1160% בתוך דור אחד!T2DEpidemic4

גם מספר חולי סוכרת וגם האחוז שלהם באוכלוסייה (בהתאמה לגיל) עולים. מה שיותר גרוע זה נראה שאין סוף באופק.

הבעיה היא לא טריוויאלית. בשנת 2012, ההערכה היא כי סוכרת עלתה 245 מיליארד $ בארצות הברית בשל עלויות הבריאות הישירות ואובדן פרודוקטיביות (10). ל-14.3% מהמבוגרים בארה"ב יש T2D, אבל הבעיה היא אפילו יותר גרועה ממה שזה נראה. ל 38% מכלל האוכלוסייה יש טרום סוכרת, כך שסך הקדם סוכרתיים + סוכרתים הוא 52.3%. משמעות הדבר היא כי בפעם הראשונה בהיסטוריה, יש יותר אנשים עם המחלה מאשר בלעדיה. לא יאומן.

חלק מתוצאות השכיחות הגוברת גורמות לכך שאנו רואים T2D באוכלוסיות צעירות יותר ויותר. מרפאות ילדים, פעם נחלתם הבלעדית של T1D, מוצפות עכשיו במגפה של חולי T2D – לעתים קרובות מתבגרים שמנים. זוהי תופעה עולמית. ביפן, 80% מכלל המקרים החדשים של סוכרת הם T2D.

אבל עדיין נשאלת השאלה מדוע? למה אנחנו חסרי אונים למנוע את ההתרחשות של T2D? למה אנחנו חסרי אונים למנוע את התפשטותה לקבוצות גיל הילדים? למה אנחנו לא יכולים לעצור את פגעי T2D על גופנו? למה אנחנו לא יכולים למנוע את התקפי לב, שבץ, עיוורון, מחלות כליה וכריתות שמלווים T2D? למעלה מ-3,000 שנים לאחר תגלית זו, מדוע אין תרופה?

האפשרות היחידה היא שיש זה היסוד הרע בהבנת המחלה הנקראת T2D. עלינו להבין את הסיבות של המחלה על מנת לרפא אותה. במונחים רפואיים, זוהי אטיולוגיה. מהי אטיולוגיה של T2D? ברגע שאנו מבינים, אנחנו יכולים להתחיל לתכנן טיפולים רציונלים שיש להם סיכוי להצליח.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s