דניס מינגר – להגנת דל שומן: קצת מחשבות (חלק 1)

פוסט זה מוגש כשירות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב של הפוסט המקורי. את הפוסט המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום: מיכל גביש.

זאת לא טעות דפוס.

זה לא אחד באפריל.

זה לא ספונטני ומיסטי.

זה אפילו לא ניסוי חברתי כדי לראות כמה אנשים יבטלו את המנוי מהבלוג הזה בתוך יום (בבקשה הישארו, אני אוהבת אתכם).

זה אולי קצת מזה, כי:

פרקליט שטן

אה, הומר!

לפני למעלה משנה, נתתי פרזנטציה בכנס מייסדי הבריאות שנקראה "לקחים מהטבעונים: מה תנועת פליאו יכולה ללמוד מההצלחה של דיאטות מבוססות צמחים". במבט לאחור, כנראה שהייתי צריכה לכנות זאת "לקחים מדל שומן: מה תנועת פליאו יכולה ללמוד מההצלחה של אנשים שאוכלים כמויות מגוחכות של פחמימות ולא מתעלפים", אבל זה היה ארוך מדי עבור חוברת הכנס ועבור הפה הדיסלקטי שלי. וגם, לא ידעתי שזה באמת הולך להיות על שומן עד שנפלתי ל"מאורת הארנב" של PubMed (מאגר מידע) ועד ששבתי להכרה, כעבור יומיים, הבנתי שמצאתי את פרויקט Nerd (מילולית: חנון) ובכך סיימתי את כל פרויקטי Nerd.

למען האמת הפוסט הזה התבשל זמן רב עוד לפני הפרזנטציה שלי. אחרי שראיתי כמה מקרי ריפוי די מרשימים בקרב הטבעונאים דלי השומן (ולאחר עשור של ניסויים עצמיים, הגעתי למסקנה שהכי טוב לי על דיאטה דלת שומן ), פשוט לא יכולתי להמשיך הלאה עם הטרנד הקטוגני של "חוק השומן, פחמימות הן שטות!". שהסתנן לזרם המרכזי ולתזונה האלטרנטיבית. יש יוצאים מן הכלל רבים מדי לשלטון, יותר מדי פערים בתאוריה, ויותר מדי אוכלי פירות רזים המשתובבים בפרדסי תאנה מנומרי שמש.

אבל גם מעבר לזה, פוסט זה נולד מאמונה שאני מחזיקה באהבה – דבר שמנחה את הגישה שלי למחקר ועומד בבסיס המשימה העיקרית של הבלוג הזה:

אנחנו לא יכולים להתעלם מראיות במטרה לשמר את האידיאולוגיה.

לפחות לא במסווה של "מדע".

כאשר מתעמתים עם משהו שמאתגר את מערכת האמונות שלנו, הדבר הגרוע ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לכסות את העיניים ולומר "זה לא מתאים לתובנה שלי; לכן, אתה לא קיים. היעלם, אנומליה אינה קיימת". עם זאת, זה מה שרבים מאתנו עושים, לעתים קרובות בלי להבין – כאשר מתמודדים עם תוצאות שהפילוסופיה שבחרנו לא יכולה להסביר. בצד השני של קטיף הדובדבנים, אנחנו דובדבן שנזרק החוצה: מחיקה סלקטיבית של נתונים שמאיימים על גרסת האמת שלנו, נושכת כל ניצן דיסוננס קוגניטיבי לפני שיש לו סיכוי לזעזע את השקפת עולמנו. זה קל להיות "צודק" כאשר אנחנו הודפים את כל הראיות המתחרות למגרסת עץ!

פארגו-עץ-עליזה-סצנה

במשך זמן רב בעולם התזונה, הדובדבנים המאתגרים שנזרקו החוצה היו מתוך אידיאולוגית הדל שומן. השלכנו את דובדבני האינואיטים עתירי השומן והחלב, הדובדבנים המסאיים הארורים; הדובדבנים מלאי הקוקוס של טוקלאו; הדובדבנים של הסאמים (הלאפים) המסורתיים רועי האיילים; אפילו הדובדבנים הצרפתיים החנוקים מחמאה. וזה רק כדי למנות כמה שמות.* הרי לא הגיוני שאוכלוסיות אלו יכולות להתקיים ולהיות בריאות עם דרך האבסת השומן שלהן, ולכן שמנו להם מדבקת "פרדוקס" וחשבנו שהן חריגות ומוזרות לחוקים התזונתיים ששולטים בכולנו.

* לפרוטוקול, דוגמאות אלה מגיעות עם כמה אזהרות גדולות, ואני לא חושבת שהן צריכות לשמש כראיה לתמיכה בסוג של דיאטה עתירה שומן שאנשים רבים אוכלים היום (אם כי הם לא בהכרח גם עומדים כהוכחות מנוגדות). יותר על כך בפוסט הבא!

בשנים האחרונות יותר דובדבנים כאלה ניצלו מבור הקומפוסט וצנחו בחזרה לקערת הפירות הקולקטיבית של העולם (בבקשה לשטוף לפני אכילה). ספרים רבי מכר כמו "קלוריות טובות, קלוריות רעות" ו-"ההפתעה הגדולה של השומן" יצרו היסטוריה החדשה שבה השומן היה עובר אורח תמים, שנגרר לתוך הבוץ על ידי מדע רע ומדענים רעים עוד יותר. הביטוי "השומן בריא" עבר ממצב אוקסימורון לאימרת כנף פופולרית. אנשים מטילים בנונשלנטיות 80 גרם חמאה לקפה שלהם וקוראים לזה ארוחת בוקר. כנראה שבוב דילן צדק: 'The Times They Are A-Changin!

time_is_a_changin

כשם שזה מדהים כיצד תנועת הפרו-שומן מאתגרת אמונות מיושנות ומחיה מזונות מסוימים שבאמת מזינים, יש גם צד אפל לתהליך. פתאום, אותה הרטוריקה שנמתחה פעם נגד דיאטות עתירות שומן נאמרת ברשלנות נגד אלה הדלות שומן. לא רק שדל שומן (ובכך עשיר בפחמימות) הוא לא המלאך התזונתי שחשבנו פעם, כך הולך הסיפור החדש, אבל הוא בעצם מקור כל הרע בתזונה: הכח המניע שמאחורי מגיפת ההשמנה שלנו, התורם הגדול למחלות לב, אמן בובות המושך בחוטים של עמידות לאינסולין וסוכרת. אם רק משרד החקלאות היה ממליץ על 6 עד 11 מנות של בשר חזיר במקום 6 עד 11 מנות של דגנים, לא היינו בבלגן הזה!

רואים כאן  את הבעיה?

בתהליך זה של השומן הגואל, אנחנו סוחרים בצורה אחת של האשמה פשטנית בצורה אחרת. זה הוביל לגל חדש של רצח דובדבנים. עכשיו אנחנו פוטרים אוכלוסיות עתירות בפחמימות באותה הדרך בה הצדקנו התעלמות מאלה העתירות שומן. אנו סולדים מעשרות שנים של הצלחות קליניות הכוללות הפחתת שומן (עד לנקודה שייתכן שאפילו חשבתם שראיות כאלה לא קיימות – ובמקרה זה, הפוסט הזה מפתיע אותכם!). אנחנו מכחישים את הפוטנציאל של דיאטות דלות שומן להיות משהו אחר מלבד תאונת רכבת מטבולית, המסתיימת בערימה מעושנת של רסיסים וזריקות אינסולין. "אין ספק שדלי שומן אלה רעבים כל הזמן", אנו מכריזים. "אין ספק שהם הופכים את עצמם סוכרתיים! הם עלולים להרגיש בסדר עכשיו, אבל לא כל הדיאטות הפחמימתיות האלה הלכו אתם את כל הדרך כמו Cujo (סרט על כלב רצחני) עם חלוף השנים, אכילת נשמותיהם ומה לא? "

carbjo_dog

תנו לי להיות כאן כנה.

אם אנחנו באמת הולכים אחרי האמת, אנחנו לא יכולים להמשיך לזרוק דובדבנים מושלמים וטובים. ברצינות. זה חייב להיפסק. כאשר אנו מצנזרים נתונים שאנחנו לא אוהבים במקום לתקן בהתאם את התיאוריות שלנו, אנו מנציחים את אותן הבעיות שכבר נאבקים בהן במשך עשרות שנים: אמיתות חלקיות שנהפכות בשורה; מדיניות ציבורית שעושה יותר נזק מתועלת; צרכנים מבולבלים שאינם יכולים להבין אם זו החביתה שהורגת אותם או שזה מיץ התפוזים ששתו יחד איתה.

האם אנחנו באמת רוצים לשמור את הכיוון בדרך כזו? זה כנראה הולך למקום נורא! כמו סטוקטון [עיר בקליפורניה שעברה פשיטת רגל]. (מצטערת, סטוקטון.)

ומכאן לנושא עבורו התכנסנו כאן היום, סביב אוסף מאסיבי זה של פיקסלים, להעמקה בנושא חם בהחלט. פוסט זה הוא ניסיון שלי להציל כמה דובדבנים שהושלכו ולהחזיר אותם לקערת הפירות של חיינו. אשר יום אחד יהפוך לאופרת סבון פנטסטית.

אני רוצה להבהיר כשמש דבר אחד לפני שנמשיך. הכותרת "הגנה על דל שומן" אינה מעידה על ההפך שלה, "התקפה על עתיר שומן". ההפך הוא הנכון! המטרה שלי כאן היא ליצור מרחב שבו שתי גישות תזונתיות שונות מאוד יכולות לשבת לתה, להתקיים בכפיפה אחת, ואינטראקציה ללא כל חקירות רצח שלאחר מכן. למעשה, אני טוענת לנוף רחב יותר של תזונה שבו ההצלחה של דיאטות, הן עתירת שומן והן דלת השומן תואמות, ואולי אפילו הגיוניות. זה פשוט דורש  נקודת מבט רחבה יותר מאשר אנחנו רגילים, והכרה בכך שהקהילות המתחרות האלה באמת יכולות ללמוד הרבה אחת מהשניה.

למען קלות הקריאה, פוסט זה מתחלק לשני חלקים: זה הראשון, שדן בגוף הענק בטירוף של המחקר מאחורי דיאטות שבאמת דלות שומן (במיוחד אלה שממש מעורפלות!), והחלק השני, קושר הכל ביחד עם מדע, ומה לא. ומכיוון שפוסט זה הוא ארוך גם לסטנדרטים שלי, יצרתי תוכן עם קישורים כדי לעזור לכם לנווט במבוך. בהצלחה! (אתם צריכים את זה …)


תוכן עניינים

1. Carbosis: הקסם של דיאטות שבאמת דלות שומן

2. ההיסטוריה של הדל שומן שאתה כנראה לא שמעת

4. אסכולות דיאטות הרופאים המודרניות: עדכון והתנצלות על שליפת האקדח

5. המשך יבוא …

הערה: כתבי עת רבים שנידונים בפוסט זה סגורים מאחורי מערכת תשלום. יש לי העתק של הטקסט המלא לכל אלה שיידונו לעומק, אם כי, לשם כך עליכם לשגר לי דוא"ל אם אתם רוצה לקרוא אותם!


1. Carbosis: הקסם של דיאטות שבאמת דלות שומן

בוא ניגש ישר לעניין. התזה שלי, אם כל זה יכול להיות מצומצם לדבר אחד, הוא ששני מצבים מטבולים ייחודיות קיימים בשתי הקצוות של קשת צריכת השומן. אחת מסתיימת ב-10% השומן והשניה מתחילה בסביבות 65%. לשתיהן יש אזורי יתרונות משלהן, ויכולות לעורר תופעות דומות באופן מפתיע.

זוהי שקופית שנעשתה ב PowerPoint שמייצג את מה שקורה.

לסיכום:

  1. משהו מיוחד קורה ברמות גבוהות מאוד של צריכת שומן (ורמות נמוכות מאוד של צריכת פחמימות). דבר זה נקרא קטוזיס. זה מצב שבו הגוף שלך יוצר קטונים לשימוש כאשר גלוקוז הוא נדיר, ושבו חילוף החומרים מותאם לשומן.
  2. משהו מיוחד באותה המידה קורה ברמות נמוכות מאוד של צריכת שומן (ורמות גבוהות מאוד של צריכת פחמימות). אני לא מודעת לשם הרשמי לזה, אז השם יהיה carbosis עד להודעה חדשה. זה מצב שבו הרגישות לאינסולין משופרת באופן דרמטי, ובו חילוף חומרים של הפחמימות אופטימלי.
  3. בין קצוות אלה, במיוחד לקראת האמצע, זה מה שאני מכנה אדמת הביצות התזונתית. זה לא בהכרח מקום רע להיות בו אם אתם אוכלים דיאטה ללא אנרגיה עודפת ובאיכות גבוהה ונמצאים במשקל תקין (או בדרך לשם!), אבל קשה לראות את ההשפעות הטיפוליות של הפחתת צריכת השומן בזמן שאתם באיזור זה. זה נוטה להיות האזור החזק ביותר לפיצויי מזון, ולכן קל לאנשים לאכול כאן יותר מדי. שיפורים בריאותיים שנראה באדמת הביצות יהיו בדרך כלל כתוצאה מירידה במשקל, אכילה רבה של חלבון (שלו השפעות מטבוליות מיוחדות משלו), או לשיפור איכות המזון (כלומר, מעבר לתפריט פחות מעובד, "פחות מתגמל", דחוס בערכים תזונתיים), במקום לנוע ברחבי הספקטרום התזונתי.

הנה תמריץ: אדמת הביצות התזונתית שבה הגדרה שלנו של "דל שומן" ישר נוחתת ל-30% מהקלוריות הסטנדרטית. כאשר מיישמים תפריט "דל שומן" זה עם תוצאות גרועות, הן כמעט תמיד באמצעות צריכת שומן המהווה 30% מהתצרוכת היומית. כאשר משרד החקלאות אומר לנו שומן נמוך, הוא מתכוון ל-30% מהקלוריות. כאשר איגוד הלב האמריקאי שלנו אומר לאכול שומן נמוך, הוא מתכוון ל-30% מהקלוריות. מספר זה כבר מדוקלם היטב ברחבי העולם המערבי, בנרטיב של "דל שומן שדפק את אמריקה".

הבעיה היחידה? זה לא ממש דל שומן.

זה לא דל שומן יחסית לאוכלוסיות רבות שאכלו (או אוכלות) דיאטות עמילניות מסורתית:  אוקינאים (12% מהקלוריות כשומן), אינדיאנים מטרהומרה  (12% מהקלוריות כשומן), תאילנדי לא מתועש (8.9% מהקלוריות כשומן), סגנון הוואי מסורתי (10% מקלוריות כשומן), טיוואני מסורתי (16% מהקלוריות כשומן), בנטו אפריקני (14-17% קלוריות משומן), פימה מסורתית (8-12% מהקלוריות כשומן), ותזונה בהרי פפואה גינאה חדשה (3% מהקלוריות כשומן), רק כדי למנות כמה. זה לא השומן הנמוך יחסית לדיאטות פחמימות שבאמת עושים מעקב אחרי רשומים קליניים לטיפול במחלות מודרניות (שכפי שנראה בפוסט הזה, מרחף כמעט אוניברסלית הסימן 10%). ואולי הכי חשוב, זה לא שומן נמוך ביחס למה שכבר האמריקאים אוכלים – שזה כרגע בערך 34% מקלוריות, למרבית הנתונים הזמינים האחרונים.

הנקודה האחרונה היא מה שלחלוטין החיסרון של מחקר ה"דל שומן" המודרני שלנו. דחיפת 34% שומן ל-30% במחקרים ולאחר מכן לטעון שזה לא עבד זה לחלוטין מטופש. זה יהיה כמו לזלזל בדיאטות דלות בפחמימות, בגלל שלמעבר מ-50% פחמימות ל-46% אין השפעה קלינית עמוקה. הייתי משחררת את הכלבים (כלומר מאוכזבת) בטעות לוגית כמו זו, נכון?

מדובר בבעיה שנוטה להכעיס את קהילת התזונה הצמחית, ואני חייבת להסכים איתם. אחד הפספוסים הגדולים ביותר שלנו היה בחירה מדעית של  30% מהקלוריות כאמת מידה ל"דל שומן". זה הביא לשורה ארוכה של מחקרים מרשימים שגורמים לנו לחשוב שדל שומן הוא חד משמעית חסר ערך. אני כנראה מסתכנת כאן, אבל אני מסכימה לרוב עם המאמר שקולין קמפבל כתב על "מיתולוגיה של דל שומן" הפונה לנושא זה בעיקר. (למרות שאם במקרה אתה תוהה, אני עומדת מאחורי הביקורת שלי על מחקר סין ומחקרי העכברוש של קמפבל. אין בפוסט זה תמיכה ברעיון שלחלבון מן החי יש נזק ייחודי, והכרה שחלקים מסוימים של התנועה על בסיס צמחי היא לגיטימית ולא נותנת כניסה חופשית לאלו שאינן!)

וזה רק קצה הקרחון (של החסה). על גבי ההגדרה הרופפת שלנו המתחילה ב"דל שומן" ומסתיימת, כשאנחנו כבר בטעות מזהים "דל שומן" עם התפריט של  הזרקת סירופ תירס,  שלא יתעכל 200 שנים בגלל החומרים המשמרים שתעשיית המזון מוצאת על מנת לנצל שוק חדש. ברגע שמשרד החקלאות האמריקאי פרסם את פירמידת המזון בשנת 1992, יצרני המזון כולם היו עם "כל הדברים באים כדל שומן". עכשיו אנחנו שומעים "דל שומן" וזוכרים את העידן של עוגות Fig Newtons ועוגות האורז, ועצב, כל כך הרבה עצב. וגם סוזן פאוטר (כוהנת דיאטות דלות שומן).

אם כי פעם משמעות דל שומן היתה שונה. משהו מלא תקווה. משהו חיובי. משהו שלא היה לו טעם כמו כדורי צואת קרטון ממוחזר. והמחקר שיצא מהעידן הזה היה יפה! היו מחקרי דיאטה דלת שומן שבפועל חקרו  דיאטות דלות שומן (דמיינו את זה!), והרעיון ש-30% שומן זה שווה ערך ל-10% השומן היה רק ניצוץ בעיניו של עובד משרד החקלאות העתידי. למרות ההבנה שסיבוכי התזונה שלנו היו פחות מתוחכמים אז, תיכנוני המחקרים היו לעתים קרובות טובים יותר, בדיקת "שומן גבוה" עם דברים כמו שמנת טריה במקום צירוף של עוגת גזר ומילקשייק שהיה בשימוש בניסויים האחרונים יותר.

מכאן, הרבה מהפוסט הזה יהיה אודות התקופה שקדמה ל"שיגעון דל השומן" האחרון באמצעות מחקרים שחמקו מאדמת הביצות התזונתית, ומבוא למעצבי הדיעה שעשו הכול כדי לא להיעלם מהזיכרון המדעי. אבל אחרי זה, בפוסט הבא, אחקור את המנגנונים שקושרים את הכל ביחד .

הבה נתחיל.


 ההיסטוריה של דל שומן שכנראה מעולם לא שמעת

גרסה פופולרית של האירועים הולכת בערך ככה:

אמריקה אכלה בשמחה את החמאה שלה, בשר עסיסי, עתיר כולסטרול עד שקיז בא עם הרעיון שהשומן גורם למחלות לב. אנזל ברר נתוני דובדבן כדי שזה ייראה כך שהתאוריה שלו היא הנכונה, צמצם את האשם לשומן רווי, עשה מניפולציות לאנשי הכוח שיאמינו לו, ולאחר מכן-הכריז בתפוצה רחבה עד שכולנו קנינו את המיתוס. דל השומן התחיל איתו!

למרבה הצער, זה צרור גדול, לעוס-מראש של שטויות.

הנה העניין. אנשים כבר שלפו דיאטות דלות שומן לטיפול בסוכרת, טרשת נפוצה, לחץ דם גבוה, אי ספיקת כליות, מחלות לב, השמנת יתר כאשר קיז היה רק ילד גורף צואת עטלפים באריזונה. לעזאזל, המצרים הקדמונים עם דיאטה כמעט ללא שומן של חיטה, ענבים, דבש, פירות יער ועל מה שהייתה, קרוב לוודאי, סוכרת ("התרוקנות גדולה מדי של שתן"). ובניגוד לאמונה הרווחת, ראיות מוקדמות משנת 1900 התומכות בדל שומן לא הגיעו באופן בלעדי מארנבות וניסויי מבחנה וניסויי מתאם: זה בא מאנשים אנושיים שבפועל אכלו מזון עם הפה שלהם.

אם כבר, ידידנו קיז הגיע באיחור לרעיון ששומן יכול לשחק תפקיד במחלה כרונית. הרעיון שהוא לבדו הפליל את השומן הוא המצאה גמורה. הוא אולי היה קול חזק ביותר, קר רוח ובטוח במקהלה, אבל הוא בהחלט לא שר סולו.

הנה ציר זמן מציאותי יותר של המאה שעברה, אם כי עדיין מאוד לא שלם.

low_fat_diet_research_timeline

בלי שהיות, הרשו לי להציג לך כמה מהראשים הכרותים האלה.


וולטר קמפנר: אורז, סוכר והיפוך סוכרת

tree_kempner_2

הנה אחד לקובץ הפרדוקסים.

בשנת 1930, אדם בשם וולטר קמפנר ברח מגרמניה שנעשתה יותר ויותר עויינת ליהודים ונחת ישר במסדרונות אוניברסיטת דיוק … שבה הוא התחיל להלום בדעתה של הקהילה הרפואית. משימתו: טיפול במחלת כליות. הפתרון שלו: לשים אנשים עם אי ספיקת כליות על דיאטה דלה במיוחד בנתרן, חלבון, ושומן  – תפריט שהמציא בניסויי מבחנה (in vitro) שהוא ביצע ברקמת כליה.

באותו זמן, מעט מאוד חוקרים האמינו שיש למזון יכולת להשפיע על מחלת כליות. או על לחץ דם גבוה. או על סוכרת. או על מחלות לב. או על רוב הדברים השוטפים הכרוניים בגוף. כמו עם אנזל קיז, שהוא פחות או יותר גרם לצחוק בכנס ה-WHO שבו הציג את הרעיון שלו ש"שומן גורם למחלות לב", קמפנר בילה את החלק הראשון של הקריירה שלו בחיים נגד הזרם בנהר של ספקנות.

אבל הפקפוק של עמיתיו לא נמשך זמן רב.לאחר שהציב חולה אחר חולה שהיה חסר תקווה על משטרו הייחודי, התברר כי הדיאטה של קמפנר עובדת. באמת עובדת.  וזה הפך ברור באותה מידה שהכליות הם לא החלק היחיד בגוף ששמח בתזונה החדשה. השמנת יתר, סוכרת, לחץ דם גבוה, אי ספיקת לב, מחלת לב כלילית, פסוריאזיס, דלקת פרקים ולעתים קרובות נראה שיפור משמעותי והיפוך מוחלט כתוצאה מהתזונה. במהלך הקריירה שלו, קמפנר טיפל ב 18,000 חולים בתנאים שלעיל שלכולם היה צפוי סוף עגום.

אז מה היה בדיאטה המיסטית הזו שלו? הכינו את עצמכם!

  • אורז לבן
  • פְּרִי
  • מיץ פירות
  • סוכר לבן מעובד
  • במקרים מסוימים, תוספי ויטמינים (A, D, תיאמין, ריבופלבין, ניאצין)

… ולא דבר ארור נוסף. קמפנר סכם את הפרטים בעצמו במאמר ב-1974, קרא כאן:

מטופל לוקח בממוצע 250-350 גרם אורז (משקל יבש) יומית; כל סוג של אורז עשוי להתאים. לא סופק נתרן, כלוריד, חלב וכו ' נוסף במהלך ההכנה … כל מיצי הפירות וגם פירות מותרים, למעט אגוזים, תמרים, אבוקדו וכל נגזרות פרות או פרות יבשים או משומרים שבהם חומרים אחרים מלבד סוכר לבן נוסף. לא יותר מבננה אחת לצריכה ביום. סוכר ודקסטרוז לבנים ניתן להשתמש כרצונך; בממוצע מטופל לוקח בערך 100 גרם ביום, אבל, במידת הצורך, בכל יום יש להשתמש עד 500 גרם. מיצי עגבניות ומיצי ירקות אינם מורשים.

במילים אחרות, זו היתה פחמימוקליפסה. יחד עם זלילת כמויות מרשימות של אורז לבן, אנשים עם ממוצע של 100 גרם סוכר טהור ליום, וחלקם אכלו  כחצי ק"ג ממנו. זה עד 2,000 קלוריות מסוכר מזוקק בלבד – אותה הכמות הארוזה להפליא של 25 Cadbury Creme Eggs (סוג של ביצת הפתעה).

(בחוכמתו, קמפנר ידע שלא היתה סכנה שהדיאטה שלו תוכתר כמלכת הנשף התזונתי. הוא כנראה תאר אותה בתור "דיאטה מונוטונית וחסרת טעם שלעולם לא תהפוך לפופולרית" ושהחסד היחיד שלה זאת העובדה שזה עבד. וכמו שהזכרתי במצגת AHS, הוא כנראה "התעלל" בחלק ממטופליו כדי לעזור להם להתמודד, כמו שאמר במילותיו "הסיכון לחייהם היה כל כך גדול שזה הצדיק קשיחות". אאוץ'!)

הנה פירוט של איך הדיאטה התממשה מבחינה תזונתית. התמונה מתוך קבצי אוניברסיטת דיוק; הגרפיטי באדום זאת הוספה שלי, כדי לציין אחוזים מסך קלוריות:

rice_diet_composition

מה שבאמת ראוי לציון הוא שהדיאטה לא באופן אוטומטי מוגבלת קלוריות. למעשה, חלק מהחולים היו צריכים להגדיל את צריכת האנרגיה שלהם כדי לעזור להם לעלות במשקל, או כדי לייצב את משקלם אם הם איבדו יותר מדי. זה חשוב, כי זה אומר שאנחנו לא יכולים לכתוב את זה כדיאטה ששיפרה סמנים ביולוגיים אך ורק על ידי גרימת ירידה במשקל (דיאטת Twinkie, אני פונה בכיוון הכללי שלך). זה גם אומר שהרבה אנשים באופן ספונטני אכלו פחות ממה שהם זקוקים כאשר מילאו עצמם בכמויות בלתי מוגבלות של עמילן וסוכר … כל עוד צריכת השומן הייתה נמוכה במיוחד.

אם זה נראה לגמרי מביך ואיזור דמדומים, זה בגלל שזה כך. לפי החישובים שלי, יש סיכוי של 84% שאתה עכשיו מגגל "אגדת דיאטת האורז" או יוצר קשר עם אמא שלי כדי לברר על המשבר הפסיכוטי האחרון שלי (הבדיחה עליך! היא חושבת שאני גדולה). למרות שאני קוראת לך להמשיך לקרוא, כי אנחנו עומדים להגיע לנתונים עסיסיים, עסיסיים וממולאים בהמון פחמימות מפתות.

בואו נתחיל עם משהו כבד: מסמך השמנה שפורסם בשנת 1975 בכתב עת Archives of Internal Medicine, שאמור היה לעניין במיוחד כל מי ששוכנע שפחמימות מזוקקות הן משמינות:

כאן, קמפנר מלקט נתונים מ-106 חולים שרזו, חתך מתוך אלפים שהוא טיפל במשך השנים – שכולם ירדו לפחות 40 ק"ג בתכניתו והשיגו משקל נורמלי. (הירידה הממוצעת שלהם היתה 28 ק"ג, ואדם אחד ירד מעל 61 ק"ג). מרזים אלה נעו בגילאים בין 16 ל-65 שנים, וכוללים נשים וגברים.

כשזה הגיע להשמנה מוגזמת, קמפנר ביצע מה שהוא כינה "דיאטת הפחתת אורז" אותו פרוטוקול שהוא ייעד לטיפול בכשל כלייתי ויתר לחץ דם, אך עם קלוריות נמוכות יותר:

בדיאטה הראשונית ללא שינוי, 90% עד 95% מצריכת הקלוריות היו פחמימות, שנלקחו כאורז וכפירות. כמו בדיאטת האורז המקורית, צריכת המלח היא נמוכה ביותר (פחות מ 60 מ"ג נתרן ליום) ובכך צריכת הנוזלים מופחתת במידה ניכרת כדי למנוע הרעלת מים. כך, הדיאטה הראשונית היא דלת קלוריות, דלת מלח, דלת חלבון, דל שומן, ולמעשה ללא כולסטרול.

לאחר שנכנסו לתוך המתיקות והעמילן למשך חודש, מבצעי הדיאטה יכלו שוב להתחיל לאכול ירקות (שבתחילה נפסלו בשל תכולת הנתרן שלהם, שנשמר נמוך, כדי לעזור לשלוט בלחץ הדם הגבוה ו"להפחית את האפקט המגרה של המלח על צריכת המזון"). קצת מאוחר יותר, בשר רזה גם חזר לתפריט שלהם.

הודות לניטור הצמוד של קמפנר וההגבלות התזונתיות, המשתתפים הצייתנים קיבלו דיאטה יציבה (ולעתים קרובות חופשייה) לרדת למשקל בריא, כמו כך:

kempner_weekly_loss

כיוון שאנחנו יצורים חזותיים, הנה כמה תמונות הממחישות את דיאטת האורז בפעולה, שפורסמו לראשונה בעיתון ההשמנה האמור של קמפנר. אישה צעירה זו הורידה 55 ק"ג במשך שנה:

kempner_weight_loss_2

kempner_weight_loss_3

וכאן יש לנו ירידה של 126 ק"ג בקצת יותר משנה, שעשה את אותו הדבר. טריגליצרידים בצום שלו ירדו מ 187 מ"ג/ ד"ל ל -85 מ"ג/ ד"ל:

kempner_weight_loss_4

והגברת הנחמדה הזו איבדה 52 ק"ג ב-33 שבועות. הסוכר בדם בצום ירד אצלה מ 315 מ"ג/ ד"ל ל -100 מ"ג/ ד"ל, וטריגליצרידים צנחו מ-516 מ"ג/ ד"ל ל- 79 מ"ג/ ד"ל- לאחר ביצוע תזונה, פשוטו כמשמעו, העשויה מסוכר ועמילן מעובדים.

kempner_weight_loss_5

התבוננות על האנשים האלה המתודלקים בסוכר והמתכווצים מביאה נקודה חשובה למחשבה. אם נניח שהירידה במשקל היא רק עניין של קלוריות נכנסות בהשוואה לקלוריות יוצאות, דיאטת האורז היא לא יותר מאשר דיאטה מדהימה דלת קלוריות אחרת: אנשים אכלו פחות וירדו במשקל. ברור. אבל אם אתה כבר מסתובב באינטרנט במשך זמן, ייתכן שראית את התאוריה הפופולרית בכמה פינות של דיאטות דלות פחמימות בעולם – שירידה במשקל מוצלחת היא תמיד בדיאטות נמוכות פחמימות (או לפחות נמוכות בסוכר מזוקק ובעמילן), בלי קשר לרציונל שדיאטות אלה מתחבאות מאחוריו (דל שומן, עשירות בסיבים, דלות קלוריות, צירופי מזון, אכילה רק בימי שלישי בנוכחות חד קרן, וכו'..)

אֵיך? בגלל שאנשים באופן בלתי נמנע מקצצים את צריכת הפחמימות שלהם כשהם אוכלים פחות מזון באופן כללי, על פי התאוריה. זה נשען על ההנחה כי האינסולין הוא האשף מאחורי המסך של השמנת יתר, וכי דיכוי תנודותיו – המופעלים על ידי פחמימות ובמיוחד פחמימות מזוקקות – הוא הכרחי לירידה במשקל. גארי טאובס הסביר מושג זה בפירוט בפוסט בלוג מ-2010 :

במילים פשוטות, כל מי שמנסה דיאטה על ידי כל אחת מהשיטות המקובלות יותר (כלומר, שומרי משקל), וכל מי שמחליט "לאכול בריא" כהגדרתו כרגע, יסירו את הפחמימות מהדיאטה שאמורות להיות – אם השערת הפחמימות/ אינסולין היא נכונה – משמינות ביותר. ואם הם מנסים לחתוך קלוריות, הם יעשו זאת על ידי הסרת הפחמימות, גם כן. ואם האנשים האלה יאבדו שומן בדיאטות הללו, זו, סביר מאוד, הסיבה.

דיאטת האורז עשויה להיות חור-הפוקר המשכנע ביותר שיש לתאוריה זו. בעוד שרוב התוכניות הפחממתיות, פריטיקין או מקדוגל או אורניש – נמנעים מדגנים ומסוכר מזוקקים (ובכך יכולים להתאים בקלות לתוך מושג האינסולין המדובר לעיל), התכנית של קמפנר בטוח לא עשתה כך. הוא האכיל את אנשים כמעט בכלום אבל בפחמימות ש"רובן משמינות" ועדיין הצליח להרזות אותם. האם המוח שלך כואב כבר?

כמובן, ירידה במשקל היא חיה שונה מאוד  משמירה של מסגרת ירידה של 45 ק"ג לאחר שההרזיה כבר נעשתה – מוביל אותנו לשאלה: מה קרה לאנשים האלה בטווח הארוך? האם הם הצליחו לשמור על הירידה במשקל שלהם? העלו את הכל בחזרה? פיתחו פוביה משתקת מגרגירים קטנים, לבנים, מלבניים, הדורשת שנים של טיפול פסיכולוגי והופעות אורח אצל ריקי לייק (תוכנית אירוח) להתגבר?

למרבה הצער, קמפנר ציין כי התוצאות לטווח ארוך "עדיין אינן זמינות עבור החולים שדווחו בדוח הזה" ואני עדיין צריכה למצוא את כל ניירות מעקב החושפים את גורלם. הרמז היחיד שראיתי מגיע מהעמוד הראשון של "ספר התחדשות דיאטת האורז", שבו נקבע כי 43% ממבצעי דיאטת האורז שמרו על הירידה שלהם במשקל (או איבדו אפילו עוד) שש שנים לאחר השתתפותם בתכנית. (לשם השוואה, סקירה שנתית של מסמך התזונה מעריכה כי בממוצע, כ-20% מאנשים שאיבדו משקל משמעותי מסוגלים לשמור עליו לפחות שנה.)

כל מה שנאמר, דיאטת האורז הייתה הרבה יותר מירית פתיחה מרשימה של גמישות מחשבתית. כפי שהזכרתי קודם לכן, היתה לה גם תופעת לוואי מוזרה של "שיפור בסוכרת ובתנגודת אינסולין" אפילו שהירידה במשקל לא הייתה חלק מהמשוואה. הזהרתי אותך שזה הולך לכיוון מוזר! קמפנר פרסם מאמר שלם על הנושא בשנת 1958, שלא תזהו במבט על כותרת PubMed המטרידה בריקנות שלה:

(שלח לי אימייל אם אתה רוצה את הטקסט המלא!)

בתור התחלה, קמפנר היה מבולבל כמו שחובבי הבריאות המודרניים יכולים להיות כשמדובר בהשפעה שהייתה לדיאטה על חולי סוכרת. כפי שנכתב בעיתון שאתם לא יכולים לראות:

ב-15 השנים האחרונות טפלנו בחולי סוכרת רבים עם דיאטת האורז. מכיוון שיותר מ-90 אחוזים מהקלוריות בדיאטה זו נגזרים מפחמימות, זה היה צפוי שכמויות מוגברות של אינסולין תהיינה הכרחיות כדי לשמור על רמת הסוכר בדם ברמתו הקודמת. עם זאת, ההפך הוכח כנכון … לא רק שדיאטת האורז נסבלת היטב אך במקרים רבים הסוכר בדם ודרישות האינסולין קטנו.

בדוח זה, קמפנר איפיין 100 חולי סוכרת שנכנסו לתכנית דיאטת אורז בין 1944 ו 1955. כולם לאחר דיאטה של שלושה חודשים לפחות (לעתים קרובות הרבה יותר), והם נצפו בממוצע של כמעט שנתיים – עם כמה אנשים שהיו במעקב לתקופה של עד עשר שנים אחרי שיצאו לראשונה למטבח הפחמימתי.

הממצאים? גבירותיי ורבותיי, ההימור שלכם …

יותר ממחצית 100 הסוכרתיים של דיאטת אורז זו, כלומר 63%, ראו ירידת סוכר בדם בצום של לפחות 20 מ"ג / ד"ל במהלך הדיאטה. רק אצל 15% רמות הסוכר בדם עלו באופן משמעותי. 22 שנותרו ראו שינוי קטן או לא ראו שינוי.

כדי לקבל תחושה חזותית  של המספרים האלה, הנה גרף הנקרא עוגה (אל תדאגו, זה שומן ופחמימות בחינם!)."הגברה" או "ירידה" מוגדר כשינוי של לפחות 20 מ"ג / ד"ל:

fasting_blood_sugar_rice_diet

בואו נחזור על זה: באכילה של כמעט כלום מלבד עמילן וסוכר ופירות, רוב חולי הסוכרת הורידו את רמות הסוכר בדם שלהם. למעשה, כאשר התוצאות של כולם סוכמו יחד, שינוי הסוכר הממוצע בדם הייתה ירידה של 47 נקודות.

היה סיפור דומה בארץ אינסולין. 68 משתתפי המחקר כבר היו תלויים באינסולין. כשהפחמימות עלו, 21 מאלה על זריקות אינסולין לא היו צריכים לשנות את המינון שלהם; אצל תשעה היה צורך בעלייה (כולל ארבעה אנשים שהיו בהתחלה לא על אינסולין בכלל); ושוב מגיעה-ההתרסה האכזרית על התחזית – 42 קיצצו באופן משמעותי את השימוש שלהם. למעשה, 18 אנשים היו מסוגלים להפסיק אינסולין לגמרי. בזלילה של אורז לבן. סוכר. ומיץ פירות.

הנה עוד גרף טעים של העוגה, שמחושבת ל-72 חולים שנזקקו לאינסולין בשלב מסוים במהלך המחקר:insulin_usage_rice_diet

שוב: לאכול כמעט כלום, רק את זה …

kempner_foods

… רוב חולי הסוכרת גמרו עם רגישות ושליטה טובה יותר בגלוקוז והאינסולין , ובמקרים מסוימים שחררו את עצמם מהסוכרת לחלוטין.

תנו לזה לשקוע לרגע.

או שניים, אם אתם צריכים לתפוס את כוס המים ולהרגיע את ההיסטריה.

רק שיהיה ברור, הנקודה כאן היא לא שדיאטת האורז היא הדבר הכי טוב לחולי סוכרת וכולם צריכים לסחור במשאבות האינסולין שלהם עבור שקיות של סוכריות. אחרי הכל, 15% מחולי הסוכרת בדיאטת האורז למעשה החמירו, רובם של המשפרים עדיין היו על סוכר בדם גבוה מהרגיל (למרות ירידה ענקית מנקודת ההתחלה), ואנחנו כנראה יכולים להתערב בפרוטוקול של קמפנר כדי להפוך אותו הגיוני יותר מבחינה תזונתית בלי להרוס את ההשפעות הטיפוליות. ברור, זה לא מושלם. כל מה שאני אומר הוא שתוצאות אלה לחלוטין ממרות את מה שרובנו שוקלים כאפשרי. סוכר ואורז לבן משפרים סוכרת? חִילוּל הַשֵׁם!

אחרי כל מה שנאמר, שאלה קריטית וחשובה למחשבה נשארת: היה אם כל זה רק תוצר הלוואי של ירידה במשקל? אנחנו יודעים שהגבלה קלורית וירידה במשקל יכולים בהחלט להגביר את הרגישות לאינסולין ואיזון הסוכר, ללא קשר אם הדיאטה בה משתמשים היא בריאה במיוחד. זה דבר אחד לא להיות סוכרתי, כי אתם אוכלים קייל ובפאלו גראס פד שאבותינו האינדיאנים בורכו בהם, ואחרת לא להיות סוכרתי כי אתה חי על מפיות וקראק. אנחנו יכולים לפחות להגיד שחולי הסוכרת שהצליחו היו אלה שאבדו משקל בתכנית, באופן ספונטני אכלו פחות, והיו משועממים מהדיאטה שהיו בה בדיוק טעם וחצי?

לֹא. כפי שקמפנר עצמו ציין, כל החולים שסובלו מהשמנת יתר עודדו אכן לרדת במשקל, אבל השיפורים ברמות הסוכר בדם ודרישות האינסולין התרחשו "הן בחולים שירדו במשקל והן באלה שלא היו להם שינוי משמעותי במשקל" (במילים שלו). נתונים של קמפנר, מסמך זה והאוסף העצום של עבודותיו שהוגשו באוניברסיטת דיוק, הראו כי הדיאטה יכולה להפיק תועלת בחולי סוכרת, גם כאשר צריכת האנרגיה שלהם והמשקל לא זזו.

וזה לא נגמר שם. דיאטת האורז גם הוכחה כמועילה לאי ספיקת לב. היא מרפאה במהירות פסוריאזיס. הצטיינה במטרה המקורית של טיפול בלחץ דם גבוה.  רשימת ההטבות נמשכה לאורך כמעט כמו הקערות האינסופיות של האורז! כבר בשנת 1949, קמפנר הבחין כי דיאטת האורז ריפאה יותר מ-70% מהחולים במחלה קשה, שלא מגיבים לטיפולים אחרים-מספקטרום רחב של רקעי מחלה. מספרים אלה נשארו די יציבים כאשר העשורים חלפו.

psoriasis_rice_diet

רק בשנה שעברה, כתב העת של Electrocardiology פירסם משהו על תחיית המתים של דיאטת האורז, חפר בממצאים העיקריים של קמפנר ופרץ פתח להחזרת המורשת שנשכחה: "חפירות ארכיאולוגיות: דיאטת אורז ופרי מאזנת שינויי ECG ביתר לחץ דם." בזה, המחברים ציינו משהו די חשוב בנוגע להצלחה האולטימטיבית של הדיאטה. טיפול פלסטר זה לא היה; דיאטת האורז למעשה נראית שמאזנת באופן קבוע את מצב המטופלים בה, לפחות אצל רבים מהמתמידים :

תצפית לא ידועה אבל חשובה הייתה, שחולים שהיו מסוגלים לבצע את התזונה, ושהונחו באיטיות דרך שינוי הדרגתי של הדיאטה במשך חודשים רבים, הצליחו לעבור לשומן נמוך מאוד נסבל, דיאטה צמחונית במידה רבה, בעודם מנהלים חיים נורמלים, פעילים, ללא תרופות, המצביעים על כך שהמחלה אוזנה באופן קבוע.

"שינוי לצמיתות" כנראה צריך הגדרה, מכיוון שהאנשים האלה לא יכולים לעשות חזרה מוחלטת לדרך שהיתה להם בעבר. אבל לאורך זמן, הם יכולים להתחיל לאכול דיאטה מגוונת יותר עם מזונות (רזים) מבעלי חיים, כל מיני ירקות, רמה מתונה של מלח ואת הרווח המלהיב של מזון טעים. לא רע, בהתחשב בכך  שרבים מהאנשים האלה היו בתחילה הנסיעה ברכבת שדהרה למוות. (במאמר אחר אחרון, "מי ומה דחפו את וולטר קמפנר?", המחברים ציינו כי בימיו של קמפנר, תוחלת חיים של החולים העיקריים של קמפנר עם יתר לחץ דם-ממאיר – הייתה רק שישה חודשים. העובדה שהוא נתן לרובם עשרות שנים של זמן נוסף על פני כדור הארץ היא די פנטסטית.)

אז מה קרה לדיאטת האורז? כמו רוב הדברים בחיים, היא הפסידה לדברים שהיו חדשים יותר, יפים יותר, מבריקים יותר, וקל יותר לרכזם בתוך גלולה שמאושרת על ידי ה-FDA. קמפנר ויתר על כס המלוכה של דיאטת האורז בשנת 1992 (ובמקרה שתהיתם, הוא מת מהתקף לב חמש שנים מאוחר יותר, בגיל 94 – אם כי לא ברור מה היתה הדיאטה שלו ומה היה אורח החיים שלו היו בעצם). לאחר עזיבתו, דיאטת האורז נעזבה כצפוי: תוכניות מאוחרות יותר איפשרו "מבחר רחב יותר של אפשרויות מזון במידה רבה צמחוניות", אם כי עדיין עם צריכת נתרן וחלבון נמוכה (ולכאורה פחות קשוחות).

במאמרו מ-1983 "ביקור מחדש אצל קמפנר", יוג'ין סטיד, שעבד באוניברסיטת דיוק לצד איש האורז עצמו, סיכם את המורשת הלא שגרתית של קמפנר באופן שתפס את המחשבות שלי:

מי היה שפוי בדעתו אי פעם לחשוב שאורז ופירות יכולים לשנות באופן ניכר מחלות כלי דם? מי היה מאכיל את החולה בחלבון חסר, נותן לו לאבד כמויות גדולות של חלבון בשתן, דיאטת דלת חלבונים? מי היה מעז לתת יותר מ-90% פחמימות בדיאטה לסוכרת? כל מומחה יודע כי רמות כולסטרול לא מושפעות מתזונה. עם זאת, כל אלה נתנו את התמורה בגדול.

nom_nom_kempner

סופו של דבר, אני מוצאת את עבודתו של קמפנר חשובה  ומאוד לא נוחה.

חשובה, משום שהיא חושפת כמה סדקים בהסתכלות הנוכחית שלנו של פחמימות וסוכר – אזורים שבהם לחשיבה שלנו יש מקום לצמיחה ולהנחות שלנו מקום להיסדק.

לא נוחה, כי זה הורס הרציונל ארוך השנים שלי מדוע דיאטות צמחיות דלות שומן, יכולות להיות מוצלחות: שהן עובדות כיוון שהן כרוכות במעבר למזון מלא; (קמפנר בטוח לא עשה זאת!) שהן עובדות כי הן מפחיתות סוכר מזוקק וצריכת עמילן (נשמת אפה של דיאטת האורז!); שהן עובדות, כי הם מגדילות את המרכיבים הצמחיים לוחמי מחלות (כמעט שום ירק לא נראה תחת המעקב הקפדני של קמפנר). ולפרוטוקול אגיד: אני לגמרי מודה שטעיתי!

אולי אזורי החפיפה עם מסגרת האב היא שכל האורז שסופק היה מקור הגון של עמילן עמיד, גלוטן לא היה בשום מקום, והדיאטת הסופר-רזה שהייתה כבר ניפצה את צריכת שומן רב בלתי רווי (PUFA) לרְסִיסִים. (אם לא תפסת את הרוח של PUFA כעדיין שנוא, שומנים אלה קיבלו מוניטין די רע בשל, המבנה – במיוחד האומגה 6 PUFAs שנוטה לאי יציבות וחמצון, בני הדודים המרושעים הפרו-דלקתיים של אומגה -3 . אבל גם PUFAs בכללותו קיבל חבטות בכמה תחומים (שלום ריי פיט!), וצריכה גבוהה מהטריוויאלי כבר היתה אינדיקציה להגשת כתב אישום נגדו  כגורם להרבה דברים נוראיים.)

ואכן, לאחר שיחת ה- AHS, כמה אנשים פנו אליי בטענה שהפחתת PUFA כנראה שיפרה את חילוף החומרים של הסוכר והיבטים אחרים של הבריאות, ובכך מאפשרת דיאטת האורז לשגשג לעומת דיאטה שטותית אחרת. באופן רחב יותר, צריכת PUFA מועטה יכולה להיות הסיבה הכי גדולה שלדיאטות דלות שומן, המבוססות על צמחים יש השפעה חיובית על מחלות כרוניות מלכתחילה. ואז נוכל לעזוב את השומן הרווי והבלתי רווי שבברור נפסלו שלא לצורך במסע לבריאות טובה יותר.

יכול להיות שהייתי מנחשת את אותו הדבר בעצמי, אם לא היה מפתח שבדי אחד בגודל אנושי בשם רוי סוואנק.

רוי סוואנק: בועט בישבן הטרשת הנפוצה … באמצעות האשמת השומן הרווי.

roy_swank

אתם עשויים להכיר את הלוחמת הנוכחית בטרשת נפוצה באמצעות תזונה  טרי ווהלס, אבל פחות ידוע הוא הבחור שקדם לה ביותר ממחצית המאה: רוי סוואנק. ואיזה סיפור יש לו!

כשסוואנק יצא מהרחם הוא כבר כמעט נועד לגדולה. בזמן התבגרותו ליד עיר הבית האהובה שלי פורטלנד, סוואנק הצעיר היה מוכשר מבחינה מוזיקלית, נטיה אתלטית ונעים הליכות הורס. הוא בילה את שנותיו המעצבות בחיזור אחרי אשתו לעתיד, יולאליה, ברכב של אבא שלו (בנות מתות על דברים כאלה!), והתחיל לנסוע כרופא מקומי ברחבי העיר כדי לראות חולים כשהוא היה רק בן 13. זה היה הרגע שהעניין שלו ברפואה יצא לאור! עד שהיה בן 26, סוואנק כבר צבר תואר במדעים, עבודת דוקטורט, תואר ברפואה, וגורל הראוי לשם משפחתו.

אבל הסאגה הרלוונטית שלנו החלה בשנת 1948, כאשר סוואנק הוזמן למונטריאול כדי לחקור טרשת נפוצה (MS) – מחלה אוטואימונית הרסנית המשפיעה על המוח ועל חוט השדרה. הוא מהר מאוד גילה מגמה מוזרה: על פני הגלובוס, MS היה נדיר באזורים שבהם צריכת שומן הרווי הייתה נמוכה, אבל הרבה יותר נפוצה היכן שבשר וחלב היו עמוד התווך. וכיוון שהוא סרק דפוסי מחלה בשני העשורים הקודמים, סוואנק ראה שמלחמת העולם השניה בישרה ירידה בשיעורי MS בכל מקום שבו בשר וחלב היו בהקצבה. הנימוק המכריע הגיע עם סקר נורבגי שהוא עזר לנהל, אשר הראה MS מתקבץ באזורים הכפריים של המדינה, הרריים, חקלאיים שבהם אכלו חלב, ואילו קהילות דייגים שבהם צריכת השומן היתה נמוכה יותר ובעיקר רב בלתי רווי – היו הרבה פחות.

ואולי תאהבו את זה: כאשר ציירו את שכיחות טרשת נפוצה מול הצריכה הלאומית של שומן מן החי, סוואנק הגיע לעקומה מושלמת עולה שכמעט שאין להבחין בינה לבין אחת שהושמצה של אנזל קיז. הנה גרף שש-המדינות של קיז ועליהן נתונים MS של סוואנק. מוזר, לא?

מדף 13

אנחנו יכולים (וצריכים!) להניף את הדגל "מתאם אינו סיבתיות" כאן, אך יש לזכור כי מחקר MS היה בחיתוליו אז. מגמות אוכלוסייה היו הדבר היחיד שחוקרים יכלו לעבוד איתו. אז, חמוש ברמזים המועטים של זמנו, סוואנק שם את כובע החשיבה שלו והמציא את הניסוי התזונתי הראשון אי פעם לטרשת נפוצה. וזה היה משהו כמו זה:

  • שומן כללי נמוך
  • שומן רווי נמוך מאוד (10 – 15 גרם ליום, מקסימום)
  • כמויות קטנות של שמנים צמחיים רב בלתי רוויים ושמן דגים (10 – 40 גרם ליום)
  • דגנים
  • יְרָקוֹת
  • פְּרִי
  • חלב רזה
  • דגים ופירות ים אחרים
  • מוצרים מן החי מאוד רזים (עוף ללא עור והודו; חלבוני ביצים; בשר ללא שומן)
  • 60 עד 90 גרם של חלבון יומי, בעיקר ממזונות מן החי ללא שומן

כדי לשים את התפריט הרצוי לבדיקה, סוואנק ריכז 150 חולים   70 גברים ו 80 נשים עם  טרשת נפוצה, – כשפני ניסיון של הדיאטה שלו בחיים האמיתיים. ואנחנו לא מדברים רק על חודש קליל או שניים של ניסויים; החל משנת 1948, הוא עקב בקפדנות אחרי האנשים האלה במשך 50 שנים ומעבר, שמירה על המסלול של מה שכל אדם אכל וכמה מחלתם התקדמה לאחר שנכנסו למחקר. אחד המסמכים המפורטים ביותר שלו, "טרשת נפוצה: יחסי שמן-שומן," תיעדה את תוצאות 34 השנים של התחייבות מסיבית.

כפי שסוואנק הסביר במאמרו, החולים היו צריכים לשמור על יומני אכילה מפורטים של ההרפתקאות הגסטרונומיות במהלך היום יום שלהם. הם גם צעדו למרפאת מונטריאול אחת לשבועיים כדי לקבל הערכה של MS ולסבול בוחן פתע על הרגלי האכילה שלהם. (כיוון שלבני אדם בעיות זיכרון [ו"פרשנות היסטורית" ידועה לשמצה על הטעויות שלנו], זיכרון תזונתי הוא לעתים קרובות לא אמין, אבל סוואנק אסף כל כך הרבה מהם, במשך תקופה כה רבה של שנים, שהוא יכול היה לצייר יפה תמונה מדויקת לכל מטופל.) ברגע שהרגלי האכילה החדשים שלהם, שאושרו על ידי סוואנק התייצבו, החולים האלה כבר לא נזקקו לבדיקות מרפאה תכופות ועשו את רוב הדיווח שלהם על ידי דואר רגיל.

כדי לאמוד איך המחלה של כל אדם השתנתה לאורך כל תקופת המחקר, סוואנק השתמש במערכת דירוג נוירולוגית הנעה בין 0-6, מקוצר כאן לקריאה קלה:

0. החלמה, פחות או יותר

1. כמה תסמינים נוירולוגים, עם עייפות ותשישות תקופתית

2. ליקויים פיזיים מתונים

3. ליקויים פיזיים קשים

4. כיסא גלגלים, עם פגיעה בזיכרון

5. מרותק למיטה ולכיסא

6. מוות

מכלתחילה, המטרה הייתה לקצץ את צריכת השומן מן החי של המשתתפים למטה מממוצע של 125 גרם ליום (לפני היישום) עד למקסימום של 10 עד 15 גרם ליום (לאחר היישום). החל בשנת 1951, הם יכלו גם להוסיף 5 גרם של שמן דגים ואכלו בין 10 ו -40 גרם ליום של "שמנים צמחיים נוזליים", למרות שהשומן הרווי היה אמור להישאר נמוך ככל האפשר.

כמובן, אנחנו בני האדם רגילים לטעות, ולא כל החולים נשארו תמיד בתחומי דל השומן. סוואנק ציין כי חלק מהאנשים "הכפילו ואפילו השלישו את כמות השומן [הרווי]* המומלץ", וכי במקום קבוצת ביקורת, וריאציות אלה שנעשו אפשרו לראות כיצד צריכת השומן השונה מתואמת עם התקדמות הטרשת הנפוצה במשך עשרות השנים. האח, מתמטיקה!

* דיסקליימר סוואנקי: למרות שאני משתמשת בטרמינולוגיה מוכרת יותר למען פוסט זה בבלוג, אציין שסוואנק משתמש במילים "שומן" ו-"שמן" קצת אחרת במסמכיו. "שומן" בעבודתו מתייחס רק לשומן רווי, ואילו "שמן" מתייחס רק לשומנים בלתי רוויים. אז אם תבחנו את כל הפרסומים שלו (שאני ממליצה לעשות!), רק זכרו כי "השומן" מתרגם להגדרה של "שומן רווי" ולא ל "שומן כולל" שלנו.

בשנה ה-34, קצת יותר מהמחצית המקורית של הקבוצה – 81 אנשים-נפטרו. זה בעצם די ברור: סוואנק ציין שכאשר הוא התחיל לחקור MS, היה צפויי שרוב החולים בסופו של דבר ירותקו למיטה או לכיסא גלגלים בתוך עשור או שניים, וההנחה הייתה כי "כולם ימותו בתוך 35 שנים."

אבל מה שבאמת מעניין הוא כאשר סוואנק חילק על בסיס צריכת השומן הרווי הממוצע. כשלא עלה על 20 גרם ליום (70 אנשים), רק 31% מאלה מתו במהלך המחקר (20% במיוחד מ-MS). אבל אלה שאכלו יותר מ-20 הגרם ביום של שומן רווי (74 אנשים), כמות של  80% מתו באותה מסגרת זמן (62% במיוחד מ-MS). בבקשה:swank_diet_mortality_ms_non_msכאשר מפרקים את זה עוד קצת, משהו עוד יותר מעניין עולה: מגמת השומן / תמותה לא היתה ליניארית בכל. אנשים שאכלו בין 20.1 ו-30 גרם שומן היו שיעורי תמותה דומים עד כדי גיחוך לאלה שאכלו 30.1-50 גרם שומן ומעבר ליום. בעיקרון, שאנשים חצו את סף 20 גרם ליום, זה לא נראה כמשנה כמה שומן רווי הם אכלו: שיעורי התמותה המקסימלי עלו למקסימום במהירות ולאחר מכן נשארו קבועים יחסית. זה כמו גרסה רווית-שומן של הביצה התזונתית, שבה כל מה שמחוץ לאזור "הקסם" הוא עקבי ביותר!

swank_diet_34_year_mortality

(במקרה שתהיתם, זה לא היה עניין של חיים ארוכים יותר אבל גם אומללים יותר וחלושים למאמצי הדל שומן. כפי שסוואנק ציין, "המטופלים בדיאטה דלת השומן שלנו היו באופן ראוי לציון חופשיים מזיהומים חיידקיים ונגיפיים", הצטננות ושפעת "התרחשו רק לעתים נדירות, והתאוששות מזיהומים חיידקיים בשתן ואחרים היו מהירים כאשר טופלו כראוי."  ואכן, לא מעט היבטים של בריאותם השתפרו.)

התקדמות המחלה אצל הסוואנקרים כפי שעקב קנה מידה נוירולוגי שהוזכר קודם לכן, הראתה מגמה דומה. לאנשים שאכלו 20 גרם או פחות של שומן רווי ליום, המחלה נותרה יציבה יחסית, עם קצת יותר ממחצית הנבדקים שהראו ההתקדמות (החמרה) בממוצע. אבל לקבוצה שצרכה 20.1 ו -30 גרם ליום, ההתקדמות הממוצעת היתה של 2.6 דרגות. אצל אנשים שאכלו יותר מ-30 גרם ליום, היה 3.0 דרגות החמרה. המחלה החמירה בשיעור ממוצע של (כדי לעזור להמשיג, שינוי בדרגת שלוש זו המקבילה של לעבור מ"ליקויים פיזיים מתונים" ל "מרותק למיטה ולכיסא.")

הנה עוד עמודות צבועות בצבעי דרדס להמחשה חזותית:

swank_diet_34_year_deteriorationלהגדלה

ובגלל שאני אוהבת גרפים, הנה עוד אחד ישר מהמסמכים של סוואנק, המראה את הירידה הדרמטית בהחמרה (התלקחות) של לפני ואחרי שאנשים קבלו את הדיאטה:

swank_exacerbation_rates

די מרשים, לא?

בנוסף לכל הדברים הכיפיים האלה, סוואנק הגיב (שוב, במאמרו מ 1991 "טרשת נפוצה: יחסי שומן-שמן"). שחולים אחדים על ידי צריכת שומן רווי מתחת ל-10 גרם ליום כצריכה מקסימלית "השיגו שיפור באנרגיה וחופש מתנודות חריפות של המחלה". סוואנק כתב:

בשנים האחרונות, חוויה זו גרמה לנו להסיר את כל הבשרים ומקורות השומן האחרים מהדיאטה של חולים רבים, לעומת קודם. אנו מעריכים כי שומן רווי מן החי הופחת ~ 5 גר '/ ליום בתוספת לכמויות הזעירות של השומן הכלול במזונות רבים. זה הרושם שלנו שחולים אלה השתפרו מהר יותר מאחרים שלא עשו זאת.

כפרקליטיו היומרניים של השטן, אנחנו צריכים לתת לגלגלי החשיבה הביקורתית שלנו להתערב ולראות אם יש הסברים חלופיים לממצאים אלה. יכול להיות שיש אורח חיים מעורפל חשוד כמו שאנו חוקרים היום? רואים ששומנים רוויים נכרכים ביחד עם שומנים מוקשים וכמוהם מקבלים בעיטה, בעוד שרק האחרון היה הרע האמיתי? – האם תוספת של שמן דגי קוד, סד מלא של אומגה 3 עשירה בויטמינים, מספיקה כדי להסביר את דפוסי התמותה? האם האשם הוא בשומן הרווי עצמו, או שזה היה רק ההשמה על ידי מתאם, אולי הם המשרתים כמדד לאני-לא-שם-קצוץ-אודות – הבריאות-יהיה מה שיהיה, כמורדים שהתעלמו מסוואנק של "אכול פחות שומן רווי" המסר היה סביר יותר להתעלמות מאשר הצהרות כמו "סוכר הוא רע" או "ירקות הם טובים" או "לא לרוץ עם מספריים בזמן לעיסת סוכריות ארסן"?

כמה שאני אוהבת יללות אזעקה מבלבלות, אני לא חושבת שהחשודים הרגילים רלוונטים במקרה זה. הנה הסיבה!

  • שומנים מוקשים אכן נאסרו בתפריט, אבל לא עד 1951 שנתיים או שלוש אחרי שאנשים התחילו בדיאטה, ובשלב זה הוא כבר ראה שיפורים רציניים.
  • כמו כן, שמן דגים (ושמנים נוזלים אחרים העשירים באומגה 3) לא הורשו במהלך כמה מהשנים הראשונות של הדיאטה, ושוב, אנשים חוו ירידה של 80% בשיעורי ההתקפים של MS בזמן הזה.
  • באשר לפחמימות כ"הילד הרע שייתכן והיטה את התוצאות"? כזכור, סוואנק פתח את הדיאטה שלו ב 1940s- עשורים לפני שדגנים וסוכר מזוקקים הפכו לנבל תזונתי ונחשבו כמזיקים. למעשה, הדיאטה שלו לא הגבילה את הדגנים המזוקקים או הסוכר מלכתחילה, כך שזה לא הגיוני שהמנטליות של "לדפוק את כל זה" תביא אנשים במרדנות ליפול על פחמימות מעובדות. (לעזאזל, בספר דיאטת הטרשת הנפוצה של סוואנק, יש שפע של מתכונים המשתמשים בקמח לבן ובסוכר, ואין אינדיקציה לכך שנאמר לחולים, לפחות בכמה העשורים הראשונים, להיצמד למקורות של מזון מלא של פחמימות.)

אולי, אנו תוהים, אנשים שאוכלים יותר שומן רווי גם אוכלים יותר שמנים צמחיים מסוקסים, העשירים ב-PUFA שאנחנו כל כךאוהבים לשנוא (ובכך להסתיר את מערכת היחסים האמיתיים בין שומן רווי והתקדמות טרשת נפוצה)? אין מצב! הנתונים של סוואנק מראים די בברור שכשאנשים אוכלים יותר שומן רוויי, הם אוכלים פחות שמן צמחי – מתאם הפוך של -0.62 בשנה במחקר של 22 השנים. כמו כן, כפי שהסביר בסוואנק במסמך אנחנו כבר דנים אם צריכת שמן בלתי רווי גבוהה הולכת יד ביד עם יותר מקרים של נכות ומוות. ההכללה של שמנים צמחיים "נראה שעושה למטופלים להרגיש טוב יותר, מגדילה את האנרגיה שלהם, משפרת את מצב השיער והעור," למרות השמירה של סוואנק הם לא היו צריכים טיפול בטרשת הנפוצה עצמה (מאחר ומטופליו חוו תפנית פנטסטית לטובה לפני ששמנים אלה נוספו חזרה לדיאטה).

ומכאן הסיבה לכך שקראתי לסוואנק "מפתח שבדי" קצת קודם לכן. בניגוד לתאוריה שרמות נמוכות של PUFA זאת הסיבה שדיאטות נמוכות מאוד בשומן עובדות (בעוד ששומן רווי הוא עובר אורח תם, שלא צריך להפחית את צריכתו), סוואנק מצא את  ההפך: שלשומן רווי יש את היחסים החזקים ביותר  עם התקדמות הטרשת הנפוצה והתמותה, בעוד שרמות שומן רב-לא-רוויות יכולות לטפס למעלה או למטה מבלי להשפיע לרעה על הבריאות. לפחות בטווח שבין 10 עד 40 גרם. ולפחות לטרשת נפוצה (אם כי תמותה ממחלות כרוניות אחרות ירדה גם כן בדיאטה של סוואנק).

עם זאת, קיימת אפשרות נוספת שאולי יכולה, אולי, אולי להעיב על מגמת השומן הרווי:. Neu5Gc. זוהי מולקולת חומצת סליצילית קטנה שבני אדם, ולא באופן ייחודי, לא יכולים לסנתז. אנו מייצרים מולקולה דומה ששמה Neu5Ac, אבל אבדנו את היכולת לייצר Neu5Gc לאחר פיצול מהאב הקדמון המשותף האחרון שלנו עם קופים גדולים. בגלל ענייני מוטציות גנטיות. פרימטים אחרים (וכמעט כל היונקים) עדיין יכולים לסנתז Neu5Gc !

הנה למה זה חשוב: למרות שאנחנו לא יכולים לייצר Neu5Gc משלנו, אנחנו יכולים לשלב אותו ברקמות שלנו כאשר אנו צורכים אותו ממזון. המקורות העיקריים של Neu5Gc הם בשר אדום וחלב, אותו סוג מזון שנותן לנו את רוב השומן הרווי שלנו. בגלל ש Neu5Gc נראה כמו חומר זר לקרביים פרנואידיים של אדם , אנחנו עלולים לייצר נוגדנים נגדו (אם כי רמות נוגדנים אלה משתנות במידה רבה מאדם לאדם), אשר, בתורם, יכולים לעורר מיני בעיות.  עד כה, התפתחו תיאוריות על התפקיד הפוטנציאלי לנוגדנים של אנטי- Neu5Gc בדלקת מערכתית, סרטן, מחלות לב, תת פעילות בלוטת תריס, וגם … חכו לזה… טרשת נפוצה. (ראה: "מדוע טרשת נפוצה משפיעה רק על קופי אדם?" ו-"קישורים חסרים באטיולוגיה של טרשת נפוצה. השערת עבודת חיבור. . ")

מִן

התלבטתי בשאלה האם גם לכלול ספקולציות אלה כאן, כיוון שהמחקר על Neu5Gc הוא כמו פעוט תועה ביער כרגע, ונצטרך הרבה יותר נתונים לפני שבוודאות אפשר לקשר אותו לכל מחלה. אבל, בהתחשב בכך שבני אדם 1) הם הפרימטים היחידים שמפתחים טרשת נפוצה, 2)  בני האדם הם היונקים היחידים שלא יכולים לייצר Neu5Gc (ושמייצרים נגדו נוגדנים)  3) טרשת נפוצה נוטה להתקבץ סביב אזורים גבוהים יותר בצריכת מזונות המכילים Neu5Gc (בשר אדום ומוצרי חלב), ו -4) יש מנגנון מתקבל על הדעת המקשר Neu5Gc עם התפתחות של טרשת נפוצה (באמצעות השפעת נוגדנים במחסום דם-המוח ויחידת אקסון-מיאלין) … טוב, כל שאני אומרת שזה נראה די מסקרן!

עם זאת, לסוואנק היו למעשה כמה רעיונות מגובים במחקר, על למה שומן הרווי כשלעצמו יכול לעודד טרשת נפוצה, שיידון בחלק 2 של הפוסט הזה.  ראוי לציון שהוא לא האמין ששומן רווי גורם לטרשת נפוצה, רק שזה "מגביר או מאיץ אותו באנשים רגישים" , כפי שכתב בשנת 1954. זה לא מחוץ לתחום של האפשרות ש Neu5Gc איכשהו משחק תפקיד בהתפתחות של טרשת נפוצה, ואילו שומן רווי, בתנאים מסוימים, מחמיר אותה. לכן, גם אם התיאוריה אודות Neu5Gc תתבסס, זה לא בהכרח חונן את השומן הרווי!

בכל מקרה, עוד לא ממש סיימנו עם המחקר של סוואנק. בשנת 2003, הוא פרסם תוצאות של  50 שנות המחקר שלא נגמר: "סקירה של הישרדות מטרשת נפוצה בדיאטת השומן רווי של סוואנק". באותו זמן, לאחר 16 שנים של לתת להם לעשות את החלופה שלהם, שהוא לאתר את 15 המשתתפים שלו שנותרו בחיים ולמשוך אותם לראיונות וביקורים. הם היו בגילאים 72 ו-84 השנים. (סוואנק עצמו היה בן 94, ובמקרה שאתה תוהה, עדיין הלך והתחזק עד שהוא נפטר בשנת 2008 בגיל 99). למרבה הפלא, הניצולים היו צריכים עזרה בהליכה וזה היה כל הסימן למחלה שלהם; סוואנק תאר אותו כך:

13 החולים הנותרים היו נפלאים. הם היו מאוד פעילים, ויכולים לטפל בעצמם, יכלו ללכת במידת הצורך, והיו נורמליים מהבחינה הנפשית. … עמדו והיה פעילים בצורה יוצאת דופן במראה הצעיר, עם עור פנים מאוד חלק נטול קמטים בשל הזרימה התת-עורית הטובה. כולם היו במצב רוח ידידותי, טוב, היה להם צחוק עליז, והתנהגות בדרך כלל די צעירה. המחקר זה מצביע על כך שגם בחולים עם טרשת נפוצה, אם הם עוקבים בקפדנות אחרי הדיאטה המאוד דלה בשומן שהוצעה על ידי סוואנק, המכילה לא יותר 10 מ עד 15 גר '/ ליום שומן רווי, אפשר לצפות לשרוד ולהיות פעיל ונורמלי בגיל מתקדם.

שימו לב ל"זרימה תת-עורית טובה", כי זה גופה של התאוריה של סוואנק מדוע שומן רווי מזיק לטרשת נפוצה (רמז: זה קשור להצטברות תאי דם וחמצון תאי). נוסף על כך בפוסט הבלוג שלאחר הפרק הבא אנחנו נחזור לחלק מהמחקר ומהרעיונות של סוואנק כאשר נדון במדע שמאחורי למה דל שומן עובד, בגלל שהוא פשוט מדהים.

בינתיים, עוד לא סיימנו עם הסאגה ההיסטורית שלנו. בשלב הבא יש עוד דמות מעורפלת מהדפים המאובקים, מלאי הפחמימות, בעברו של המדע: לסטר מוריסון.

לסטר מוריסון: ???

לסטר מוריסון הוא איש המסתורין. מסתורין, בחלקו, משום שהוא השתמש בדיאטות דלות שומן לטיפול במחלת לב שנים לפני שאנזל קיז כביכול הציג את הרעיון לעולם. המסתורין הוא גם כי יחסית לבחור שעשה כמה דברים מגניבים, הוא לחלוטין לא פופולרי בגוגל. גירסת פיקסל של פניו נמצאה במאמצי הבילוש שלי, ונראה שהמסמך היחיד הוא רק תעודת הפטירה שלו.

הנה מה שאנחנו יודעים. בהחלט מפותח ורב כישורים (יחד עם היותו רופא, הוא היה כנר מוכשר, הסטוריון, כנר סימפוני, סופר, ואולי גם ספיידרמן, וזכה בפרס המחקר הראשון שלו כאשר היה בגיל 16), מוריסון צלל לתוך מחקרי שדה עם ההתמקדות ראשונית בגסטרואנטרולוגיה. העיסוק הראשון שלו, לאחר שהבחין בשנות הארבעים שמחלות לב ותמותה יורדות יד-ביד עם הגבלת המזון במלחמה, בין היתר, של השומן. כפי שהסביר במאמר מ-1955, "תכנית תזונתית להארכת חיים בטרשת עורקים כלילית", במלחמת העולם הראשונה הוא ראה את הריקוד המקביל הראשון בין קיצוב מזון ומחלות לב, עם המצור הבריטי של גרמניה; מלחמת העולם השנייה היתה שוב שמן- ג'א- וו:

במהלך מלחמת העולם השנייה … ממשלות סקנדינביות סיפקו את המידע שכאשר שומן בתזונה של האוכלוסייה היה צריך להיות מופחת למינימום בגלל מחסור בשומנים בתזונה, שיעור המוות והמחלות מטרשת עורקים הופחת גם הוא למינימום. ברגע שהמלחמה הסתיימה והשומן היה שוב בשפע, שיעור התמותה ותחלואה ממחלות לב כלילית וכלי דם במוח מייד זנק לרמות שלפני המלחמה, ואף החל לעלות עליהם.

אם קראת את הביקורת שלי על מזלגות במקום סכינים – מסמכים תיעודיים שצטטו את אותה סטטיסטיקת מלחמה כראיה לביסוס דל שומן צמחי כעליונות – אז אתה כבר יודע שיש לי כמה דברים לומר על מתאמים אלה. כפי שהסברתי בביקורת שלי, ההבנות על שינוי צריכת השומן כללו יותר מאשר ירידה בצריכת שומן תזונתי כולל: במהלך מלחמת העולם השנייה, צריכת מאכלי ים הוכפלה; צריכת סוכר הופחתה בחצי; צריכת וויטמין K2 עלתה; מרגרינה-מכילה-שומן-טרנס לא הגיעה לשולחן, כל מצב של הגבלת מזון נוטה לשפר את בריאות הלב וכלי דם, לפחות בהתחלה .

עם זאת, הקשר בין קיצוב במלחמה והתמותה נראה שתפס הרבה עיניים, ולמוריסון היו שתיים מהן. מחלות לב וכלי דם שטבחו בחלק נכבד של משפחתו (כולל אמא ואבא שלו), ולכן הנושא היה די קרוב ללבו (פשוטו כמשמעו!). לפיכך, הוא קבל השראה לחקור את העניין בסביבה מבוקרת יותר.

בשנת 1946, שוב, לפני שקיז היה חם על שביל השומן – מוריסון השיק מחקר תזונתי עם 100 אנשים שלאחרונה ששרדו התקף לב. עבור 50 חולים, הוא השאיר את התפריט שלהם כפי שהוא: גבוה למדי בשומן (80-160 גרם ליום) ועשיר בכולסטרול (200-1800 מ"ג ליום). עבור 50 האחרים, הוא קבע דיאטה בהשראת קיצוב המלחמה המוגבל ל 20 – 25 גרם שומן ליום – עם פיקוח מתמיד לחולים ולבני משפחותיהם כדי לוודא שהם מבצעים את זה (ובעיטה ניתנה לכל מי שלא יכל להבטיח תאימות מוחלטת). לאחר מכן הוא עקב אחרי כולם במשך שמונה שנים כדי לראות כמה אנשים מתים בכל קבוצה.

במאמריו "טרשת עורקים: ההתפתחויות אחרונות בטיפול תזונתי ותרופתי" (1951) ו-"תכנית תזונתית להארכת חיים בטרשת עורקים כליליים". (1955), מוריסון נתן תיאור מפורט של הדיאטה הניסיונית שלו, אשר תוכננה במיוחד להפחית כולסטרול באנשים (ראוי לציין: הדיאטה לא הגבילה סוכר וממתיקים אחרים.  לא הפחיתה את צריכת החלבון מן החי, מגוון של בשרים ומוצרי חלב רזים הורשה למעשה, נקבע 60-100 גרם ליום של חלבון המבוסס בעיקר על בעלי חיים, ואנשים בסופו של דבר אכלו קרוב ל-120 גרם בממוצע, בהחלט מעל הסף של 5% הרעילים על פי קולין קמפבל. רק אומרת!)

המזונות שהומלצו:

foods_permitted_morrisonוהלא-לא:foods_avoided_morrison(חולים עם עודדו לקחת מולטי ויטמין המכיל ויטמין A.)

התוצאות? תוכלו ודאי לנחש לאן זה הולך! כפי שהתכוון, הדיאטה הורידה רמות הכולסטרול הכללי של האנשים בכמעט 100 מ"ג / ד"ל, למעשה. אבל זו רק התחלה. בציון זמן של שלוש שנים, 15 אנשים מקבוצת הביקורת מתו ממחלת לב, בהשוואה לרק שבע מהקבוצה דלת השומן. (זה הבדל של 70% הישרדות לעומת 84%). בציון זמן של שמונה שנים, שיעורי הישרדות היו שנותרו 24% מקבוצת הביקורת לעומת 56% מהקבוצה דלת השומן (שוב, רוב מקרי מוות היו ממחלות לב). ובציון זמן מחקר של 12 שנים?  אף אחד לא נותר בחיים מקבוצת הביקורת, ואילו 34% מהקבוצה דלת שומן המשיכו להסתובב על האדמה הירוקה והיפה הזאת.

morrison_diet_3_8_12_survival

(יחד עם כל ענייני ה"למות פחות", מוריסון אף ציין כי חולים עם הגבלת השומן שלו לעתים קרובות דיווחו על "תחושה של אופטימיות, רווחה, ומצב רוח טוב" אחרי אימוץ הדיאטה – תחושה שצויינה גם אצל סוואנק, מבלי שהמחקרים לא היו עיוורים, קשה לומר עד כמה היה כאן אפקט הפלצבו.)

כמו במחקר ישן אחר שהחיינו בפוסט הזה, יופיו של המחקר של מוריסון הוא שהוא התחמק בחינניות מכמה ערפילים שמקשים על המדע של היום. בזמנו כשערך את ניסוי קיצוץ השומן שלו, אף אחד לא אמר לציבור שפחמימות מסוכר מעובד הם רעות ביחד עם שומן. לאף אחד לא היתה תיבת דואר נכנס מלאה בכותרות חדשות שבשר הולךלהרוג אותך. לאף אחד לא היו תוויות תזונה על המזון שלהם, או סיבה לפחד מחלמונים, או רשתית מוטבעת באופן קבוע מעוטרת בתמונה של פירמידת המזון. לעזאזל, אפילו עישון לא נחשב עדיין כסכנה בריאותית (כירורגיה כללית באופן לא רשמי הכריזה על קשר סיבתי בין עישון וסרטן ריאות רק בשנת 1957). דעתם של האמריקאים היתה לוח נקי, וקביעת שינוי תזונתי חדש ונוצץ (כמו הפחתת שומן) לא הפעיל את אותה סערה גורמת הבלבול שאנו רואים היום. כמה גדול!

עם זאת, במקרה של מוריסון, היו שתי נקודות לשים לב אליהן: האחת, הקבוצה דלת השומן ראתה ירידה במשקל ממוצע ראשוני של 9.5 ק"ג עבור גברים ו-7.7 ק"ג לנשים בשלוש השנים ראשונות, אך ללא שינויים נוספים בהמשך המחקר – ואילו קבוצת הביקורת נותרו במשקל יציב כל הזמן. והשניה, מפחיתי השומן נראה כמגדילים את צריכת החלבון שלהם באופן ספונטני, מה שהפך אותו קשה לדעת מה השינוי התזונתי – תוספת של חלבון או הורדה של שומן – שבאמת הניע את התוצאות. יכול להיות שאלה הקוסמים האמיתיים מאחורי הווילון של הישרדות טובה יותר?

זה בהחלט אפשרי, אם כי אני מהססת לומר שזה יכול להסביר באופן מלא משך 12 שנים של שיעורי תמותה נמוכים יותר באופן דרמטי. החלבון לא נראה מועיל במיוחד לחולים במחלת לב, ויש מחסור במחקר המסתכל על ירידה במשקל מכוון על התקף לב שלאחר הישרדות – כך שבאמת אין לנו דרך לדעת עד כמה גדול היה הגורם בחולים של מוריסון. לדעתי (למרבה הפלא, מחקרי אוכלוסייה מראים כי עודף משקל ולא משקל תקין בעצם מנבא הישרדות לטווח ארוך טובה יותר לאנשים עם מחלות לב ויותר מכך, ירידה במשקל לאחר התקף לב היא נגד באופן אינטואיטיבי קשורה לשעורי תמותה גבוהים יותר. חוקרים קוראים לזה "פרדוקס ההשמנה":  משקל עודף נוטה להעלות את הסיכון של אנשים לקבל מחלת לב, אבל לאנשים שכבר יש את המחלה, נראה שזה מאריך את החיים, יכול להיות שיש לא מעט הסברים חלופיים לזה . מגמה, אשר נדונה ביסודיות כאן. מעניין, בכל זאת!)

בכל מקרה, מוריסון היה נרגש (אבל עם זהירות נבונה) מתוצאות המחקר שלו, ובסופו כתב ספר בשם "דל-שומן לבריאות ולחיים ארוכים יותר" שהוא פירסם בשנת 1958, באותה שנה אנזל קיז השיק את מחקר 7 המדינות. אבל, כמדען שלשם שינוי לא קופץ מהר למסקנות, הוא גם קרא ל "סקרים דומים ולניצול מספר גדול יותר של מקרים להערכה סטטיסטית" במטרה להעמיק ולשכפל את ממצאיו.

וכפי שהיה מזל, סקרים אלה הגיעו בסופו של דבר מאחד המטופלים שלו עצמם: נתן פריטיקין!


נתן פריטיקין: מאחה הלב שבור מיוחד במינו

Pritikin(הערה: אלא אם כן צויין אחרת, המידע והרקע בסעיף זה נובע מהזכרונות "פריטיקין: האיש שריפה את הלב של אמריקה", שזה למעשה אחת מהביוגרפיות המעניינות ביותר שקראתי אי פעם)

העולם הקטן נהפך קטן יותר, אה?

נתן פריטיקין כנראה נודע במיוחד בשני דברים: 1) קידום תזונה סופר-דלת שומן (והפעלת מרכז אריכות ימים המוקדש לכזה); ו-2) היה ממש מיודד עם סנטור ג'ורג' מקגוורן שהיה אחראי על יעדים תזונתיים של ארצות הברית בשנת 1977 (כפי שפורט ב "מוות על ידי פירמידת המזון", מקגוורן אכל תזונת מעין- פריטיקין במשך שנים רבות, נשא בשבחו של פריטיקין, ולקח קצת השראה ממנו כאשר יצר את הוראות המזון דל השומן החדשים של אמריקה.)

הסאגה התזונתית של פריטיקין התחילה עם מגמות מלחמת העולם השנייה שהיתה להן ההשראה רבה כל כך של דור שקיצץ בשומן שלו.  הודות לכמה עבודות שהוא עשה על כוונות הפצצה עבור חיל האוויר (הוא היה ממציא פורה ומהנדס במקצועו), היה לפריטיקין גישה ללא תשלום למסמכים צבאיים מסווגים, כולל נתוני תמותה של אזרחים ואסירים. מוחו חובב החידות הסתקרן מכך ששיעור מחלות לב  ירד באזורים הנגועים בלחץ אינטנסיבי ובזמינות נמוכה של מזון, כאשר רוב רשויות הבריאות צפו שיקרה הפוך.

בשנת 1955, פריטיקין התעניין יותר ויותר בבריאות ועשה מסע ביקור אצל איש המסתורין מוריסון. שניהם הלכו על תיאוריות של מחלת לב, ובעידודו של הרופא הטוב, פריטיקין ביצע את בדיקת הכולסטרול הראשונה שלו והרמה הגבולית-גבוהה של 280 מ"ג / ד"ל נחשפה. למרות שהוא התחיל לעשות כמה טריקים תזונתיים להקטין, זה לא היה עד כדי אבחון מחלת לב רשמית. בשנת 1958 פריטיקין חדל מהרגלו לאכילת פינט גלידה לילי והלך ברצינות לכיוון ריפוי עצמי.

ואנחנו מדברים ממש ברצינות . בעשר השנים הבאות, פריטיקין היה שפן ניסיונות על גופו עם כל התמורות התזונתיות שניתן להעלות על הדעת. הוא היה הולך לשבועות שבהם אוכלים כמעט כלום, מלבד עדשים, או אורז חום, או אורז חום בתוספת בשר; הוא היה מבצע התאמות קלות או דרמטיות ליחסי ירקות דגנים-בשר; הוא התנסה באכילת עשרה תמרים אחרי ארוחת הערב (פירות, לא נשים, זה היה לפני Tinder (אתר הכרויות, הכוונה היא ש dates זה גם פגישות ולא רק תמרים)) ובאופנתיות מדעית אמיתית, הוא בדק את הדם שלו לאחר כל מזון חדש – ותיעד בקפדנות שינויים ברמות כולסטרול, טריגליצרידים, גלוקוז בצום ושלא בצום, ספירת דם של תאים אדומים, ספירת תאי דם לבנים, המוגלובין, טסיות דם, פחמן דו חמצני, אלקטרוליטים, תירוקסין חופשי, ופחות או יותר כל דבר אחר שהוא יכל למדוד במסמכים שלו.  היה עדין, הלב שלי!

למרות שהוא הצליח להפחית בכולסטרול עד 155 מ"ג / ד"ל עם תפריט דל שומן (כולל מנה יומית של אגוזים, כמויות זעירות של שמן וקצת דגים ובשר), בדיקת ה-EKG הבאה שלו לא הראתה שיפור. אבל האיש לא נרתע! פריטיקין הפחית עוד את השומן. הוא הוריד אגוזים, שומנים ובשר. הוא הוריד את הכולסטרול הכללי שלו עד 120 מ"ג / ד"ל. וב EKG הבא שלו שישה חודשים מאוחר יותר, הדו"ח היה כמוסיקה לאוזניו (והלם לרופאים ספקני הדיאטה שלו): "שיפור מובהק מאז המעקב… [האחרון]  אק"ג נורמלי.

לאחר מכן מבחני לחץ בשנים הבאות אשרו כי הלב שפעם היה חולה, נרפא לכל דבר ועניין.

בשנות השבעים, פריטיקין לא רק יישם לעצמו את התזונה עם הסטנדרטים המחמירים שלו; הוא גם צבר מאות חסידים של דל שומן – משפחה, חברים, חברים של חברים, ובסופו של דבר הוא יעץ בטלפון בחינם.  בשנת 1976, פריטיקין פתח את הדלתות של המרכז לאריכות הימים הראשון שלו בקליפורניה. מממששש כאן:

pritikin_longevity_center

זה היה בארמון הקסום הזה, סוחט את החולים באמצעות דיאטת שיפוץ של  26 ימים ובקרה ניצית על צריכת מזון שלהם, שיאפשר לפריטיקין לתעד את השפעות התכנית שלו על בסיס קנה מידה גדול.

הוא ערך תיעוד! למרות המוניטין שהיה לה כמרפאת לב, התזונה של פריטיקין עשתה הרבה יותר מאשר להרגיע את העורקים המוטרדים. בדיוק כפי שראה קמפנר, הסופר-ללא גורל, היתה תופעת לוואי מהירה ולעתים קרובות לצמיתות, של ריפוי בסוכרת. PubMed המוקדם יותר תאר את ההצלחה של פריטיקין עם חולי סוכרת הגיע בשנת 1976 עם הפנינה הקטנה הזאת:

(לידיעתך: שמו של פריטיקין לא נמצא על מסמך זה, אבל לעזאזל הוא היה צריך להיות, פריטיקין גילה ב-1974 את הפרטים של הדיאטה שלו לד"ר ג'יימס וו אנדרסון – חוקר סוכרת שזכה בזמנו לשבחים בינלאומיים – והציע מחקר רשמי לבדוק את הסופר נמוך שומן הזה בחולי הסוכרת. פריטיקין תכנן את כל הפרטים של המחקר, גייס 10,000 $ למימון, יצר תוכנית ארוחות, ולאחר מכן קבל סכום כולל של אפסאשראי לכל התרומה שלו כאשר המחקר הושלם ופורסם. למעשה, אנדרסון המשיך לארוז מחדש את הדיאטה של פריטיקין תחת שם אחר ("דיאטת HFC", עבור "דיאטה עתירת סיבים ופחמימות") וטען שהוא המציא אותה – בניהול של מספר מחקרים נוספים, כך שב 1979 האגודה אמריקנית לסוכרת קיבלה השראה מוצלחת לצמצם את צריכת השומן המומלץ. למרות השנים של בקשות מפריטיקין ליותר כסף למימון (ומודה לו למכביר בהתכתבויות הפרטית שלהם), אנדרסון לא הזכיר את שיתוף הפעולה שלו עם פריטיקין בפומבי או איזכר אותו כמקור בתזונה. Buuuurn.)

אז מה היה כל העניין במחקר זה? שבוע אחד, 13 גברים שכולם חולי סוכרת שזקוקים או לאינסולין או לתרופות דרך הפה כדי לשלוט בסוכר בדם, אכלו את דיאטת איגוד הסוכרת האמריקנית הסטנדרטית במשך זמן: 34% שומן, פחמימות 43% והשאר מורכב מחלבון וממשאלות לב . אחרי זה, הם בילו לפחות שבועיים ב"ארץ פחמימה", עם תזונה של רק 9% שומן ו-75% פחמימות. (שתי הדיאטות היו isocaloric, כלומר יש להן את אותו מספר קלוריות, ונועדו לעזור לאנשים לשמור על המשקל שלהם ולא להפסיד או להרוויח כלום.)

אין ספק שכמות הפחמימות המטורפת הביאה את הדם שלהם לטירוף … אלא שזה לא קרה. לאחר מעבר מתזונת ADA לפריטיקין שנחטף-ידי-אנדרסון, תשעת מהחולים הפסיקו לחלוטין לקחת אינסולין ותרופות דרך הפה, מה שמצביע שהסוכר שלהם בדם בצום היה נמוך יותר ממה שהוא באמת היה כשהם היו עדיין בטיפול תרופתי. (הפסקת תרופה נעשתה כאשר היה סוכר בדם בצום של 120 מ"ג / ד"ל.) זה לקח רק תשעה ימים של דל שומן כדי שזה יקרה! צרכי האינסולין של מטופל אחר ירדו מ-28 ל 15 יחידות ליום. דבר מטריד נוסף, הטריגליצרידים בצום, בניגוד למה שהייתי מצפה, ירדו באופן משמעותי אצל עשרה אנשים. האנשים היחידים שלא ראו כל התועלת מ 9% שומן בדיאטה היו שלושה שהיתה להם הסוכרת המתקדמת ביותר, והיו צריכים 40 עד 55 יחידות אינסולין ליום.

ייצוג טבלאי וגרפי של השינויים ברמת הסוכר בדם בצום, במקרה שאתה סקרן:

ADA_vs_Pritikin_fasting_blood_sugar_table

ADA_vs_Pritikin_fasting_blood_sugar_bar_graph

עוד יותר מעניין, תוצאות אלה לא היו רק תוצאות של ירידה במשקל. רק חמישה חולים ירדו יותר מ1.3 ק"ג, ולא היה הבדל ברמות הסוכר בדם בצום והטריגליצרידים ביניהם ועם כאלה במשקל יציב. והכי חשוב, התוצאות נראות יציבות: לאחר המחקר, תשעה החולים המוצלחים ביותר עברו לדיאטה גמישה יותר של 60-65% פחמימות במקום 75%. ולאחר לפחות ארבעה חודשים של מעקב, החוקרים ציינו כי הסמנים בדמם לא השתנו ו"השליטה של הסוכרת הייתה משביעת רצון, ללא כל טיפול תרופתי". די מסודר, הא?

בסדר, בסדר: מחקר זה היה זעיר והשתמש רק בגברים ואנחנו יכולים למצוא שפע של דברים כדי להתלונן (יותר חברת נשים, מסגרת זמן ארוכה יותר ועוד תמונות אינסטגרם של הרגליים של החוקרים משקיפות במקומות אקזוטיים מעוררי קנאה !!!) זאת ביקורת הוגנת, בטוח. אבל מחקר זה הוא בכל זאת משהו שכמעט אף פעם לא נראה: השוואה ישירה בין תפריט אדמת-הביצות (34% שומן) ותפריט פחמימתי דל שומן (Carbosis),  עם התגלית שלאחר מכן כי הו היי, יש להם למעשה תוצאות שונות לחלוטין !

שוב, כמו שאני מנסה להגיד בפוסט הזה, רוב המחקרים על "דל השומן" שלנו הם למעשה השוואה רק בגוונים שונים של אדמת הביצות – מבלי לכוון ל- 10% שמביאים לשינוי המטבולי הדרמטי.  כי זו הפנטזיה וזה גורם לנו לחשוב ששומן נמוך הוא רק אחיזת עיניים שלא עושה כלום חוץ מלהפוך את טעם האוכל שלנו לכמו אוכל ארנבים. אז מציאת מחקר-פנינה כזה, שבו צריכת שומן בעצם עושה טבילה באזור הקסם, ובו תוצאות מרשימות לאתגר את הנרטיב שלנו "דל שומן הוא שטויות", הוא ממצא נדיר ויקר ערך, אם יוכל להיות מתוכנן טוב יותר.

עם זאת, יש לנו המזל כי פריטיקין למעשה פרסם חלק ממחקריו על חולי סוכרת, והם היו גדולים יותר וארוכים יותר. שני כתבי עת אלה יצאו בשנים 1982 ו-1983 בהתאמה:

  1. תגובה של חולי סוכרת שאינה תלויה באינסולין לתכנית אינטנסיבית של דיאטה ופעילות גופנית.
  2. שימוש ארוך טווח בדיאטה עתירת פחמימות מורכבות, עשירה בסיבים, דיאטה דלת שומן ופעילות גופני בטיפול בחולים NIDDM.

כתב העת הראשון בוחן כיצד 60 חולי הסוכרת הסתדרו במהלך תכנית 26 הימים; כתב העת השני מסתכל איך הם שוחררו בחזרה לעולם האמיתי המפחיד, עתיר השומן. בכתב העת, פריטיקין תאר את התכנית בבית כך:

במהלך 26 ימי התכנית, החולים קיבלו שירות ולמדו להכין את התפריט של דיאטת פריטיקין עתיר הפחמימות המורכבות, העשיר בסיבים, דל השומן. דיאטה המורכבת ממזון טבעי לא מעובד ללא תוספים, למשל גואר. פחות מ -10% מהקלוריות התקבלו משומן, … 13% מחלבון, והשאר מפחמימות (90%  – דגני חיטה מלאים, אורז ולחם, שעועית, אפונה וירקות אחרים, ופירות טריים). … חלבון נגזר בעיקר ממקורות צמחיים, למעט חלב ללא שומן, שהוגש ביום, וכמויות קטנות של דגים או עוף, שהוגש כ-85 גרם / בשבוע.

דבר ראשון, אנו יכולים לראות שהמחקר לא היה חופשי מחלבון מן החי, האנשים הורשו לשתות כמות נכבדה של חלב דל שומן, סד מלא של קזאין נורא המושמץ במחקר סין. זה הכיל גם כמויות קטנות (אבל לא רלוונטיות) של עופות ודגים בערך כמות כזאת בשבוע:

chicken_3_oz

נוסף על כך, פריטיקינים שהחלו את הדרך עם עודף משקל היו עם קלוריות מוגבלות, אבל כל השאר יכלו לאכול כמה שהם רוצים. וכל המשתתפים עודדו ללכת טיולים קצרים בכל יום.

אז מה קרה? בסוף 26 ימי המחנה שלהם, הלבלב שלהם התפוצץ! סתם צוחקת. הם עשו סופר טוב. 23 מהחולים שנכנסו לתכנית שנהגו לקחת תרופות היפוגליקמיות אוראלית, כולם מלבד שניים השליכו אותן בסוף התכנית:

hypoglycemic_drug_usage_pritikin_diet17 אנשים שהיו לוקחים אינסולין (עם מינונים הנעים בין 14-75 יחידות ליום), כולם מלבד ארבעה שוחררו מאזיקי הצורך:

insulin_usage_pritikin_diet(לאחר גריסת המספרים, התברר שההפחתה של אנשים ברמת הסוכר בדם בצום הייתה לא מתואמת עם הירידה במשקל, או עם כמות ההליכה שהם עשו, או שינויים אחרים שעלולים להחשד ששחקו תפקיד. המשמעת התזונתית שלטה!)

אוקיי, אני יודעת מה אתם חושבים. תוצאות אלה הן באמת נחמדות, אבל 26 ימים הם לא טווח היסטורי במחלה של אדם. לעזאזל, היה לי המתנות למענה עם קומקסט (חברת תיקשורת)  זמן ארוך מזה! מה קרה אחר כך?

למזלנו, גם פריטיקין רצה לדעת את התשובה לשאלות אלה. בין שנתיים לשלוש שנים לאחר שהותם במרכז לאריכות ימים, החולים קבלו שיחת הטלפון שבחנה אותם על הדיאטה, כמה הם היו פעילים גופנית, וכיצד המצב הרפואי שלהם השתנה. הם גם היו צריכים לענות על שאלונים ועל סקרים תזונתיים וקיבלו ערכה של בדיקת דגימת דם בצום בדואר, שזה סוג של דבר מוזר, אבל כנראה הרבה יותר מרגש מאשר חשבונות והצעות של מסטרקארד.

התוצאות? מהנקודה שבה הם שוחררו ממחנה דל השומן שלהם, שבעה אנשים נוספים נטלו תרופות היפוגליקמיות אוראלית, עוד ארבעה אנשים נטלו אינסולין. האם זה אומר שהדיאטה נכשלה?! האם אנחנו יכולים לצייר עניבה גדולה ושמנה של "אמרתי לכם!" למצביאי דל השומן ולהרגיע את עצמנו שהדיאטה זאת היא זיוף?? לְמַעֲשֶׂה:

… הבדל העיקרי בין חולים שחזרו לתרופות במעקב בהשוואה לאלו שנותרו בלי תרופות היו האחוזים מקלוריות המגיעות משומן.

בעיקרון, מי שנשאר עם הדיאטה המשיך לקטוף את הפירות הראשוניים, אבל מי ש ששוטט בחזרה לאדמת הביצות שילם ביוקר!

כמובן, כל זה שמץ בלבד מהנתונים שהתקבלו לאורך השנים מהמרכז לאריכות ימים. ר' ג'יימס ברנארד, מי ששמש כמנהל המחקר במרכז פריטיקין (עם לא מעט הישגים מקצועיים אחרים), שפירסם מעל 100 מחקרים על תכנית פריטיקין, מסתכל על הכל מסרטן לסוכרת ולמחלות לב.

r_james_barnard_pic

ובעוד חלק ממני אוהב לשבת כאן ולכתוב על כל אחד מאותם המחקרים בניסיון לפוצץ את האינטרנט עם, פשוטו כמשמעו, פוסט הבלוג הארוך ביותר שאי פעם נכתב, חלק אחר שלי – חלק שמבין אפילו מה שרוב המטופלים מבין הקוראים שלי יודעים שיש לי גבולות שפיות וימי עבודה – מצביעים על העדפת קיצור ופשטות. המתינו!

מילוט למוח עייף: מה שלהלן היא גלילה מדעית ודי ארוכה של מידע מדעי די ארוך. אני יודעת שהפוסט הזה בבלוג הוא ארוך. אני יודעת שהמוח שלך הופך למרק. לחץ כאן אם ואתה רוצה לעקוף את סיכומיי המחקר ולחזור לסיפור החיים של פריטיקין!

הערה:. תכנית פריטיקין הכרוכה גם בדיאטת פריטיקין ושעה של הליכה יומית שאנחנו בהחלט יכולים לשקול כגורם סטטיסטי (שכן הוא באופן עצמאי יכול לשפר את חילוף החומרים וסמנים הורמונליים), למרות שמחקרים של הליכה לבד לא הוכיחו שום דבר דרמטי כמעט כמו מה שהושג עם תכנית פריטיקין. במקרה הטוב, אנחנו יכולים להמר שהליכה שכנראה מגבירה את התוצאות של התכנית, אלא רק תורמת לשבריר של ההשפעות הכוללות שלה.

עוד הערה! אלא אם אמרתי אחרת, כל מחקרי ההמשך אפשרו צריכת אנרגיה כרצונך (לא מוגבל קלורית). המשתתפים יכולים לאכול כמה שלבם חפץ מתוך כל פריט ידידותי לפריטיקין פרט לדגים ולעופות, שהוגבלו לשלוש מנות בשבוע (משולב).

הגנה על סרטן הערמונית

  • דבקות לטווח ארוך בתכנית פריטיקין היתה ברכה גדולה למיגור העמידות לאינסולין והפחתת הסיכון לסרטן הערמונית. אנשים שעקבו אחרי הדיאטה בין 1 ל 28 שנים הפחיתו את האינסולין בצום ב-52%, את הגלוקוז בצום ב 20%, HOMA IR (מדד לעמידות לאינסולין) ב 62%, וטריגליצרידים בצום ב-45%. ובקבוצת הגברים בעודף משקל, אפילו ביצוע קצר בתכנית (שבועות) הפחיתו את האינסולין בצום ב-30%, גלוקוז בצום ב-14%,  HOMA IR ב-40%, וגליצרידים בצום ב-33%. לא התרשמת עדיין? גם מהבחורים שהואכלו בפריטיקין (גם שבועיים וגם לטווח ארוך) באופן דרסטי האיטו את הצמיחה של תאי האפיתל בערמונית, המצביע על התועלת למניעת סרטן הערמונית.

barnard_2008_table

barnard_2008_graph

  • במחקר דומה של טווח קצר (11 ימים) וארוך טווח (14.2 שנים בממוצע) חסידי פריטיקין, הראו יותר ראיות להגנה מסרטן הערמונית. קצרי הטווח הראו ירידה של 20% ברמות גורם צמיחה דמוי אינסולין (IGF-1) ועלייה של 53% (שזה דבר טוב!) בחלבון מקשר גורם צמיחה דמוי אינסולין (IGFBP-1). לטווח ארוך נרשמה ירידה מוצקה של 55% ב 1 IGF – ועלייה של 150% ב IGFBP-1. נקשר חזק עם הסרטן בשל תפקידו בויסות גדילה בתאים ובמוות, (IGF-1  ו-IGFBPs הם חלבונים מקשרים גורמי גדילה דמויי האינסולין ומנטרלים חלק מהפעילויות המפוקפקות שלהם.) כמו כן, בקבוצה לטווח קצר נראתה ירידה של 25% ברמות אינסולין בצום ובקבוצה לטווח ארוך נרשמה ירידה של 68%. כמו במחקר הקודם, הדם של משתמשי פריטיקין משתי קבוצות היה מדהים במיוחד בלחימה בסרטן: סרום מהקצר טווח –  גרם לירידה של 30% בצמיחה של תאי LNCaP (קו של תאי סרטן ערמונית אנושי) וסרום מארוכי הטווח גרם לירידה של 44%, בהשוואה לתחילת המחקר של הדם של שתי הקבוצות גם הגדיל את שיעור המוות של תאי סרטן אלה.
  • עם זאת, מחקר אחר של מבצעי דיאטת פריטיקין, (27 גברים שמנים) הראה שהתכנית עשויה להיות הגנה מצוינת נגד המחלה: הגברים הראו גידול של 28% הורמוני מין הנקשרים למגלובולין (שקושר אנדרוגנים ומופיע כדי לסייע בהגנה מפני סרטן ערמונית) וירידה של 43% באינסולין בצום; לשלושה מהגברים שהתחילו עם רמות PSA מעט גבוה (אנטיגן ספציפי לערמונית), הדיאטה הפחיתה את זה. לדברי החוקרים, "העלייה ב SHBG הביא יותר טסטוסטרון שייקשר, ולכן פחות אנדרוגן זמין לפעולה בערמונית. ירידה באינסולין עשויה גם להקטין פעילות מיטוגנטית בערמונית."
  • עוד בחזית הערמונית! ניתוח של דם לאחר פריטיקין – שופך אור על סבך של מנגנונים מאחורי תופעות אנטי-סרטנית ככל הנראה, תכנית פריטיקין מופחיתה תאי דלקת סרטניים ומנמיכה פעילות NFκB בתאי LNCaP.  (NFκB או "גורם גרעיני קל שרשרת משפר פעילות של תאי B" אם אתה רוצה להיות על זה, הוא מרכיב חלבון בשעתוק ה-DNA, מוות של תאים וייצור ציטוקינים.) תוצאות של התכנית גם נראה שתלויות בהפחתת רמות ה-IGF-1, כי כאשר חוקרים החזירו IGF-1 לסרום המשתתפים המתמידים של פריטיקין, התוצאות היו הפוכות לחלוטין:

מִן

חמצון LDL מופחת ו HDL מצוחצח למשעי-

  • שלושה שבועות בתכנית פריטיקין הביא לחלקיקי LDL שאפילו בסטנדרטים תומכי פליאו ודל פחמימות, היו נראו הרבה פחות מחומצנים ומקדמי מחלות לב. בקבוצה של 80 גברים ונשים פריטיקינים, גודל חלקיקי LDL הממוצע עלה (LDL גדול נחשב פחות אתרוגני (יוצר פלאק)), ו-27% מאנשים שהתחילו עם LDL מסוג B עברו ל-LDL מסוג A (שוב, נחשב פחות אתרוגני). במבחנה, LDL של המשתתפים גם כן הפך עמיד יותר בפני לחמצון מושרה נחושת – עם ירידה של 21% בחמצון הראשוני, עלייה של 13% בזמן העיכוב (עיכוב לפני חמצון קורה כאשר נוגדי חמצון של LDL הופכים מדולדלים), 20% הפחתה בהיווצרות שיא של diene  (דרך למדוד חמצון), וירידה בשיעור המקסימלי של diene של 17% היווצרות. כל הז'רגון הזה בעצם אומר ש-LDL הפך הרבה יותר עמיד בפני חמצון – לפחות מבוסס על הניסיון המסוים הזה (תמיד יש אי ודאות לגבי איך מחקרים במבחנה (מחוץ לגוף) מתורגמים למחקרים ב vivo(בתוך גוף)).

barnard_1996_table

  • למרות שתכנית פריטיקין לעתים קרובות מפחיתה HDL (ליפופרוטאין מה שנקרא "הכולסטרול הטוב") זה הופך את ה-HDL הקיים הרבה יותר מדהים. מחקר של גברים שמנים מצא שלאחר שלושה שבועות בפריטיקין, המדד HDL דלקתי (מה שנקרא היכולת של HDL  למנוע התחמצנות של LDL) השתנה מ"פרו-דלקתי" ל"אנטי-דלקתי". אצטיל-הידרולז, פקרטור המפעיל טסיות דם גם גדל, LDL ירד ב-26%, וטריגליצרידים ירדו ב-29%. עקרונית, למרות ש-HDL היה נמוך יותר מאשר בתחילה המחקר, תפקידו היה משופר בהרבה – המצביע על תחלופה מוגברת של HDL מעודדי דלקת," על פי החוקרים.

מִן

הגנה מסרטן השד

  • בנשים לאחר גיל מעבר, תכנית פריטיקין שיפרה להפליא את חילוף החומרים וגורמי הסיכון ההורמונליים העיקריים לסרטן השד: בממוצע, האינסולין ירד ב-29%, גורם הגדילה דמוי אינסולין 1 (IGF-1) ירד ב-19% , גורם גדילה דמוי אינסולין קושר חלבון 1 (IGFBP-1 ) עלה ב-32%, אסטרדיול (נשים שהיו בטיפול הורמונלי) ירד ב-34%, ואסטרדיול (בקרב נשים שלא היו בטיפול הורמונלי) ירד ב-37%. במבחנה, סרום מפריטיקינים אלו באופן דרמטי האט את הצמיחה (הגביר אפופטוזיס, או גרם למות תאים) בשלוש שורות תאי סרטן שד (MCF-7, T-47D ו ZR-75-1) בהשוואה לדם מאותן נשים לפני שהן התחילו את הדיאטה.
  • במחקר של נשים טרום גיל המעבר, חודשיים של דיאטת פריטיקין הובילה לכמה שינויים הורמונליים מגיני סרטן השד משמחים: אסטרון בסרום ואסטרדיול (סוגי אסטרוגנים) ירד במהלך שלב הזקיקים המוקדם של נשים והשלב הלוטאלי המאוחר (עם ירידות שנעו מ -18% ל-26%), ללא השפעה שלילית על הביוץ. (חשיפה להורמונים בשחלות, במיוחד אסטרוגן, מופיעה כמגדילה את הסיכון לסרטן השד, כך שאפשר היה לצפות ששינויים אלה יצמצמו אותו.)

מִן

הגנה על סרטן המעי

מחלות לב  והרפתקאות קשורות

  • הנה משהו טוב במיוחד: "השפעות של פעילות גופנית אינטנסיביות ותכנית התזונה בחולים עם מחלת לב כלילית: מעקב של חמש שנים" (אין קישור, כי מסיבה כלשהי נורא מתסכלת, מאמר זה לא קיים באינטרנט, ויכולתי לאתר אותו רק באמצעות ספרייה. שלח לי אימייל אם אתה רוצה עותק PDF!) מחקר זה עקב אחרי ההתקדמות של 64 חסידי פריטיקין עם מחלת לב כלילית, חמש שנים לאחר שעזבו את הציפורניים המגינות, האינטנסיביות של התכנית. לפני הכניסה לתכנית, 59% מהחולים חוו התקף הלב ול-80% היו אנגינה (כאבים בחזה). במהלך המעקב של חמש השנים, ארבעה בני אדם מתו (אחד מסרטן, שניים מהתקף לב, ואחד מאי ספיקת לב בהחלפת מסתם מיטרלי), ולשני אנשים נוספים היה התקף לב לא קטלני. דיווחים על תעוקת חזה ירדו מ 80% בהתחלה לרק 32%. פנטסטי, למרות העובדה שמדובר בקבוצה חולה מאוד עם סיכויים לרעתם במונחים של תחלואה ותמותה, שיעור התמותה השנתי שלהם בסופו היה קרוב לזה של אוכלוסייה "רגילה" אחרי שהם הפכו את לפריטיקינים! (בזמן שהמסמך נכתב, תמותה מפוסט התקף לב היתה בסביבות 10 עד 15% לשנה ראשונה שלאחר האירוע, וגבוהה עד כדי 50% בשנה השלישית.)

barnard_1983_table

barnard_1983_graphs

  • ב-31 גברים שמנים, תכנית פריטיקין הביאה לשיפור מדהים במגוון עצום של גורמיי סיכון למחלת לב לרבות שומנים בדם, סטרס חמצוני, דלקתיות, והידבקות תאית. לאחר שלושה שבועות בלבד, היה שיפור משמעותי ב LDL (נמוך ב-25%), בטריגליצרידים (28% ירידה), גלוקוז בצום (12% נמוך יותר), אינסולין (30% נמוך יותר), אינדקס עמידות לאינסולין ׁ(IR HOMA) נמוך יותר ב-33%, חלבון מגיב C (ירידה של 39%), מולקולות הידבקות תא מסיס, ציטוקינים דלקתיים, והידבקות מונוציטים. וכדי להמתיק את העסקה, תשעה מתוך 15 הגברים שנכנסו לתכנית עם האבחנה הרשמית של תסמונת מטבולית לא נשארו כך לאחר שלושה שבועות בתוכנית דל שומן.
  • ב-15 גברים היפרליפידמיים שבועיים של טירונות פריטיקין, שיפרו מספר גורמיי סיכון למחלת לב: זה הוריד את לחץ הדם של הגברים, קיצץ בטריגליצרידים, הפחית את מהירות הצבירה והצבירה המרבית של טסיות דם, והפחית היווצרות טרומבוקסן (שנגרם על ידי טסיות דם ומקדם קרישת דם והתכווצות של כלי דם).
  • בשילוב עם פעילות אירובית יומית, דיאטת פריטיקין הקלה בשיפורים משמעותיות בזרימת הדם בשריר הלב. לאחר שישה שבועות, זרימת הדם במנוחה ירדה ב12%, וזרימת דם הפרמית עלתה ב-9% והובילה לשיפור הזרימה בשריר הלב. (אם כי אי אפשר לדעת כמה הדיאטה לעומת הפעילות הגופנית שחקו תפקיד בתוצאות אלה!)
  • בנשים לאחר גיל המעבר על הורמונים חלופיים, תכנית פריטיקין בישרה כמה שינויים ומבטיחים בחזית ההגנה על מחלות לב. לאחר שבועות בלבד, 20 נשים ראו ירידות משמעותיות ב BMI שלהן, ברמות הגלוקוז, ברמות האינסולין, בכל השומנים בדם, ובעמידות לאינסולין. החוקרים הגיעו למסקנה כי אלה "שיפורים מהירים שעשויים להפחית את הסיכון לאוטם שריר לב (MI), ואם נגרם, שינויים אלה עשויים להקטין את הסיכון להתקדמות טרשת עורקים והתוצאות הקליניות שלה." לא רע.
  • במחקר קטן של 11 גברים, תכנית פריטיקין נראתה כסופר מגנה כנגד התקדמות טרשת עורקים. בפרק זמן של 21 ימים, התכנית הוריד את ה-LDL ב -23% , טריגליצרידים ב -41%, אינסולין בצום ב 46%, ורמת סוכר בדם בצום ב-7% . 8-ISO-PGF 2 אלפא  בסרום (תוצר של חמצון שומנים בדם) גם שקע, ואילו תחמוצות חנקן זמינות עלו.  במילותיו של ברנארד: "המחקר הנוכחי מראה שצריכה בלתי מוגבלת של דל שומן, דיאטה העשירה בסיבים ובפעילות גופנית יכולה להפחית סטרס חמצוני, לשפר זמינות חומצות חנקן ולנרמל לחץ דם בגברים שמנים תוך 3 שבועות."

מִן

מִן

בקרת נזקי סוכרת!

  • עבור 70 חולי סוכרת, טיול של 26 יום בעולם של פריטיקין הוביל לכל מיני הטבות בניהול המחלה: הסוכר בדם בצום ירד ב-24%, לחץ דם ירד ב-10% -ואז אפילו טוב יותר, 71% מהאנשים שהיו לוקחים תרופות דרך הפה להיפוגליקמיה לפני פריטיקין היה מסוגלים לנטוש את המרשם שלהם (44% עבור מאנשים שלוקחו אינסולין ו-61% מאנשים שהיו לוקחים תרופות ללחץ דם)! כמו כן, VO2max ("ספיגת חמצן מרבי תפקודי") השתפר ב-41%.
  • בגברים סוכרתיים, שלושה שבועות בתכנית פריטיקין הפחיתו גורמי סיכון הקשורים למחלות לב ולסוכרת: התכנית הורידה למטה את הגלוקוז בצום ב 20%, הורידה אינסולין בצום ב 30%, וסמני סטרס חמצוני ירדו לגמרי, דלקת, ומונוציטים – אינטראקצית האנדותל (חלק העיקרי של תהליך המחלה של של הלב). בּוּם!
  • בין 652 חולי הסוכרת שאינם תלויים באינסולין, שלושה שבועות של תכנית Pritikin שיפרו את מצבם באופן משמעותי: גלוקוז בצום ירד ב-16%, ו-71% מאנשים שלקחו תרופות היפוגליקמיות אורלית (ו-39% מהאנשים שלקחו אינסולין) הייתה מסוגל להפסיק תרופות אלה. טריגליצרידים ולחץ הדם גם הם ירדו לשפל חדש ומענג.
  • בחולי סוכרת, תכנית פריטיקין הפחיתה אינסולין בצום בחולי סוכרת בשיעור של 33% ממוצעים בשלושה שבועות בלבד, והחזירה את רמת האינסולין בצום לרגילה ב-59% מהאנשים העמידים לאינסולין באותה מסגרת זמן. (טריגליצרידים גם הם ירדו לטווח הנורמה!)

בקשישים

  • 70 אנשים בגילים 70 ומשהו  (גיל ממוצע של הקבוצה היה 78.7), 26 ימים של תכנית פריטיקין לחלוטין צחצחה למשעי את בריאותם: הם איבדו בממוצע חמישה פאונד, הכולסטרול הכללי והטריגליצרידים ירדו באופן משמעותי, ביצועי ההליכה גדלו בשיעור של 49%, חולי סוכרת מסוג 2 של הקבוצה הפחיתו את הסוכר בדם בצום שלהם ב-27%, ומחצית מהחולים שנטלו תרופות ללחץ הדם היו מסוגלים להפסיק את זה.

אבל מה עם ילדים?!

  • בילדים הסובלים מעודף משקל ובמשקל תקין, שבועיים של תכנית פריטיקין הורידו גורמי סיכון קרדיומטבוליים מרובים: רמות האינסולין ירדו (ב 28.1%  וב-52.5% בילדונים הסובלים מעודף משקל ובילדונים במשקל תקין, בהתאמה), HOMA-IR ירד (28.4% ו 53.1% בהתאמה), רמות לפטין נפלו (44.1% ו-69.3%, בהתאמה), וכן מגוון של ציטוקינים מעודדי דלקת (מולקולות המגבירות את הדלקת בגוף). LDL ירד ב 24.5% וב- 29.4%, ואילו ה- HDL לא זז. שינויים אלה לא תואמים את הירידה במשקל, או!

השפעה של תכנית על Pritikin ציטוקינים דלקתיים

  • גם בילדים, שבועיים בתכנית פריטיקין (עבור 19 ילדונים הסובלים מעודף משקל) גורמים משופרים מסיביות הקשורים למחלות לב: תכנית הורידה LDL ב 25.3% וטריגליצרידים ב 39.5% (HDL לא השתנה באופן משמעותי); 8-isoprostaglandin אלפא F2 (סמן של חמצון שומנים) ירד ב 81%, CRP ירד ב -41%, ו MMP-9 (מדד ליציבות הרובד והתקדמותו) ירד ב 49%. סמנים של פעילות תאי אנדותל (ICAM-1 ו SE-selectin) גם הלכו באדישות! כפי שהחוקרים סיכמו את זה:

    "ממצאים העיקריים של מחקר זה מספקים ראיות לכך שאפילו תכנית שינוי אורח חיים לטווח קצר (1) עשויה לשפר את פרופיל השומנים; (2) מקטינה את הייצור של מינים אנטי חימצוניים ועליית יצור תחמוצות חנקן (3) הקטנת פעילות תאי אנדותל והידבקות; (4) להפחית דלקת; (5) להקטין גן monocyte chemoattraction;. ו (6) להקטין MMP-9, סמן של יציבות פלאק, אשר כולם עשויים לתרום לירידה בהתקדמות טרשת עורקת "

barnard_2007_2_graph_mmp-9

barnard_2007_2_graphbarnard_2007_2_graph_crp

  • לא סיימתי אתכם עדיין, ילדונים. ובכל זאת מחקר אחר על נוער הסובל מעודף משקל נמצא, שוב, ירידה מסיבית באינסולין (33%), במדד העמידות לאינסולין (29%), בטריגליצרידים (ב-40%) בלחץ הדם הסיסטואי (10%), לחץ דם הדיאסטולי (10%), וב  LDL (27%) בלי שינוי ברמת ה HDL. בכל שבעת הילדונים שסווגו עם תסמונת מטבולית בתחילת המחקר היה היפוך באיבחון שלהם בסופו!

וזה רק קומץ של מחקרי פיריטיקין שישנם. ברצינות. קומץ. אם תרצו להסתכן ולהיכנס לספארי העצום של מחקרי פירטיקין, אני ממליצה להביא חטיפים ומים, כי תיעדרו לזמן מה!

רק שיהיה ברור, אני לא מנסה לומר שתכנית פריטיקין היא הצלחה פראית לכל מי שקופץ על הסיפון, או שזה באופן חד משמעי הטיפול הטוב ביותר לטיפול במחלות שכבר היה בשימוש. הנקודה שאני רוצה לעשות היא יותר רעיונית מכל דבר. בניגוד לאמונה כי תזונה דלת שומן ועתירה פחמימות מעלה את רמות האינסולין, תהרוס את השליטה בגלוקוז, תעודד השמנה, ותקדם את הדלקת, הרוב המכריע של המחקרים שפורסמו בדיאטת פריטיקין הראה את ההפך הגמור. זה לא אומר שאין מגוון של תוצאות בתוך כל מחקר; אכן, חלק מהמשתתפים עשו טוב, חלק עשו באמת טוב, וחלק לא עשו טוב בכלל, גם כאשר ההשפעה קולקטיבית הוא חיובי. אבל ברצינות, תכנית פריטיקין מניבה תוצאות מרשימות, ועל זה הייתי לוקחת הרבה סלטות לכל ההיגיון של מסקנות אחרות.

אני יודעת שהמוח שלך כנראה מתפוצץ ממדע עכשיו, אז בואו נחדש את הנרטיב של חייו של מר פריטיקין שלנו! ראשון במעלה, הקבלה מעניינת בין צורת חשיבה שלו ושל קהילת הפליאו המודרנית.

בתחילת שנות  ה-70', פריטיקין כתב אופוס של שלושה כרכים המכילים את התיאוריות שלו- מנוקד במאות הפניות מדעיות על כל מצב עיקרי של זמנו: טרשת עורקים, אנגינה, לחץ דם גבוה, גאוט, דלקת פרקים, אבנים בכיס מרה, אבנים בכליות, סוכרת, סרטן ראות, סרטן מעי גס, סרטן ערמונית, סרטן שד, כמו גם מחלות שמיעה וראייה. הוא היה משוכנע שכלם, בעצם, הם גילויים של טעויות עצומות בשם "מה שהאמריקאי בדרך כלל אוכל". למעשה, היה לפריטיקין באופן מפליא גישת 'אבות' לתזונה (חזרה בזמן לתקופה שבה הקשר בין דיאטה למחלה כרונית נחשב מטורף לחלוטין), שבו הוא דן במבוא לעבודה של שלושת הכרכים שלו:

קישור בין דיאטה כנוגע למחלות ניווניות אולי נראה מופרך, עד שאחד מסתכל על כמה עובדות ביולוגיות בסיסיות. לכל בעלי החיים, כולל האדם, יש דיאטה ארוכת טווח של המינים בטבע שנוסתה במשך אלפי שנים. מה שקורה עכשיו, איש כבר לא אוכל מזונות שגופו נועד לאכול, אבל נוצרו דיאטת עונש סינטטית שבם הוא סובל את תופעות לוואי של הניסיון לטווח קצר. ככל שאדם אוכל דיאטה שהוא לא נועד לה מבחינה ביולוגית, כך יש יותר תופעות לוואי.

בעוד הגלגול המודרני של פליאו מושפע בעיקר מחברות שאכלו הרבה שומן (האינואיטים והמסאי במיוחד), פריטיקין מצא עקביות תזונתית בקרב אוכלוסיות מבוססות עמילן: אינדיאני תרהומרה, בנטו, וילידים של ניו גינאה, שמסורתית צריכה נמוכת שומן ובעצם חופש ממחלת לב מוזן לתוך פילוסופית העל שלהם על מזון. רק זכור זאת אם אתה מוצא את הרעיון של אכילה דלת שומן מקומם!

בכל מקרה, פריטיקין בהחלט הוכיח את טענותיו. לפני מותו, הוא בקש נתיחה שלאחר המוות שתבוצע כך שכל העולם יוכל לבחון את ליבו החולה- לשעבר. התוצאות פורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine במאמר בשם "לבו של נתן פריטיקין" שבה מצב ליבו תואר על ידי פתולוג. משם:

קרום הלב הפנימי היה חלק, וללא צלקות גלויות. האנדוקרדיום וכל המסתמים היו תקינים… העורקים הכליליים היה רכים וגמישים … לא היו משקע פלאק שהועלו ולא הצרה של העורק. אין נוכחות קרישים… אין אוטם בשום גודל, או ממצא אחר הקשור למחלת כלי הדם, נוכחים בשום איבר.

הדו"ח הגיע למסקנה, "בזקן 69 שנים, היעדר כמעט לחלוטין של טרשת עורקת והיעדר כל סימן לה הם מדהימים."

הערה חשובה על מותו של פריטיקין: המבקרים של פריטיקין לעתים קרובות מצביעים על יציאתו מעולם – מוות בהתאבדות, בתוך קרב כואב עם לוקמיה – כעדות לכך שהדיאטה דלת השומן שלו או החמירה את בריאות הנפש שלו (התאבדות) או שנתנה לו את הסרטן (לוקמיה ). אלה הם שתי טענות די נועזות, אז בואו ניקח רגע כדי להעריך אותם.

בשנת 1950, פריטיקין עבר סדרה של טיפולי קרינה במינון גבוה נגד מצב גרד עור שהיה עקשני נגד כל משחה וכדורים שהוא ניסה. במהלך חודשיים, הוא קבל סה"כ 220 rads ארורים ("מינון הקרינה הנספג") בקרני רנטגן-שווי הערך של לקבלת 3700 צילומיי חזה או 22 מיליון צילומי רנטגן לשיניים. שלא במפתיע, זה עשה שמות: הוא הסתיים עם מצב הדם שבו הוא נלחם לשארית חייו, ומאוחר יותר אובחן כצורה נדירה של לוקמיה. כל זה קרה לפני שהוא יצא לדיאטה דלת שומן.

פריטיקין למעשה הצליח לשמור על המחלה שלו במצב של הפוגה במשך כמעט שלושה עשורים, אבל בסוף שנת 1984, ראה תחייה מצערת של הסימפטומים, כולל נפיחות כה חמורה ברגל כך שהוא נאלץ להפסיק ריצות יומיות אהובות. רופאיו הציעו לו כימותרפיה ניסיונית, ואמרו לו שזו הדרך היחידה שיוכל לחדש את הריצה. לא רק שהכימותרפיה לא עזרה, זה גם הישאיר את פריטיקין עם אנמיה משתקת, אי ספיקת כליות, סוכרת, כאב מפושט, ו -30 פאונדים שירדו מגוף שכבר היה רזה. בחודש פברואר של שנת 1985, הוא טס לניו יורק לחוות דעת שנייה, נאמר לו שהמקרה היה חסר תקווה, ושבהחלט ימות בתוך שישה החודשים, והוא התאבד בבית החולים באולבני.

כפי שג'ורג' מקגוורן שיתף, "הוא תמיד היה אחראי על חייו. זה לא הגיוני שהוא לא יהיה אחראי על מותו."

עם ניקח כל זה בחשבון, אנחנו יכולים לקשור את הדיאטה של פריטיקין במותו העצוב? עם מספיק התעמלות נפשית וההטיה נגד דל שומן, בטוח, אבל אני לא חושבת שזה הגיוני במיוחד או הוגן. האם הדיאטה שלו קיצרה את חייו, או האריכה את מה שהיה במקור פרוגנוזה עגומה? ואם אנחנו עושים קישור אוטומטי בין דיאטה ומוות, אנחנו צריכים לעשות את אותו דבר למקרי הפטירה האחרונה שראה בקהילת עתירת שומן (גורו דלי פחמימות בארי גרובס, גואלת השומן הרווי מרי אניג, או הסופר  שחיבר את "פחמימות יכולות להרוג",  רוברט סו)?

כפי שהמוח האנושי בנוי לסיפורים ואנקדוטות, אני חושבת שזה חכם יותר להסתכל על הנתונים הגדולים יותר, היציבים מבחינה סטטיסטית במקום נתונים מקריים. כולם צריכים למות ממשהו, ואוכל הוא לא הכלי היחיד של מלאך המוות.


אנזל מי?

מפתחותהו היי! זוכרים את הבחור הזה?

אחד שלכאורה הוציא את התאוריה דלת השומן יש מאין, עשה מניפולציות על איגוד הלב האמריקני להאמין בזה, וסחף את העולם בסערה עם חוקיו החדשים?

זה שאסף בבררנות את העובדות בדרכו לתאוריה מופרכת?

אחד שארשת פניו גורמת לנו לרעוד מזעם, כך שאנו מניפים אגרופים מרוחים בחמאה בהתרסה באוויר?

כן ….

בואו נקבל כאן לרגע את האמת. כשזה מגיע לראיות תומכות והמלצות דלות שומן, קיז היה יותר כמו הקרון האחרון מאשר מהנדס נהיגת הרכבת. הוא היה רחוק מלהיות האדם הראשון שחשב ששומן יכול לשחק תפקיד במחלה כרונית. אנחנו לא צריכים לחשוד בהתעגלות גרף שש מדינות, אנחנו לא צריכים את מחקר שבע המדינות, ואנחנו לא צריכים את הגרימה הבלתי ניתנת להוכחה שהתבטאויות האפידמיולוגיות יצרו "תנועה דלת שומן". הדברים האלה בהחלט שחקו תפקיד בדחיפת התאוריה דלת השומן לתחום של המדיניות הציבורית, אבל בערימת המחקר המסיבי הקדושה –  באטמן, היה שפע של ראיות שכבר היו קיימות לפני שהוא עשה את התרומה שלו! לעזאזל, קיז היה לגמרי מודע לאבותיו דלי השומן לפני שהוא פגש בסצנה: הוא אפילו היפנה לדיאטת האורז הידועה לשמצה שלו מ 1953. מאמרו "טרשת עורקים: בעיה חדשה בבריאות הציבור" (PDF), שבו גרף שש המדינות שלו עשה את הופעת הבכורה הגדולה שלו.

גם אם אתה יוצא מפוסט בלוג זה כעדיין מאמין ש"דל השומן" הוא אחיזת עיניים נוראית, אנחנו לא יכוליםלשמור על הפצת המיתוס כי קיז היה היוזם שלה. בכל פעם שאנו שמים את התנועה דלת השומן ישר על כתפיו, חתלתול מעופף ממכונת ירייה וגורם חור באוזון . האם אתה באמת רוצה להרוס את כדור הארץ? הא?? אני לא חושבת כך! בוא רק אסכים עכשיו לשים את כל המיתוס הזה לשאר, ולמלא את הזמן "שהיה על שנאה של קיז המוקצה" בעניינים חשובים יותר, כגון איך להמציא צמרמורת תותבת לאנשים שלא יכולים להרגיש פחד ו / או קור.


תזונה של רופאים מודרניים: עדכון והתנצלות על אמירה נמהרת מדי

למרות שהפוסט הזה הוא לא צלילה לחקירת "דיאטה על בסיס צמחי" של חבורת הרופאים המודרנית (אסלסטין קלדויין, ג'ון מקדוגל, דין אורניש, ניל ברנרד, ובכמה התאמות  גם ג'ואל פורמן), אני רוצה להתייחס לאדון הראשון שברשימה – אסלסטיין מרפא הלב מקליניקת קליבלנד הנודעת..

אם עדיין לא הכרתם אותו, אסלסטין הוא החתול המגניב שאני רוצה לאמץ כסבא שלי, וזה שטיפל בחולי לב הנוטים למות במשך עשרות שנים. בקרב הסכינים במהלך הביקורת שלי, מתחתי ביקורת על תכנית ההימנעות משומן שלו על חשבון של טריגליצרידים גבוהים ו HDL נמוך המיוצר בחלק מהמטופלים שלו, בו בעת שהדגשתי שממצאיו אינם מוחלטים בשל גודל מדגם קטן. הרשו לי לצטט את עצמי במבוכה לפני ארבע שנים:

טריגליצרידים קדוש, באטמן! למרות שהדיאטה של אסלסטין עזרה להנמיך מאוד את הטריגליצרידים של מטופליו, ישנם לכמה עדיין ערכים באזור הסכנה הגדולה (362?). חלק ממספרי ה-HDL אלה עדיין נראים מצערים גם כן.

בסך הכל, מחקר של אסלסטין מראה שתזונה צמחית של מזונות מלאים היא כנראה טובה לאין שיעור לבריאות לב וכלי דם מאשר ג'אנק שאנשים רבים אוכלים. אבל זה רחוק מהראיות החותכות שדיאטה זו היא הטובה ביותר שאנחנו יכולים לעשות לריפוי מחלת לב, או שזה יעיל באוכלוסייה מעבר ל-11 נבדקים שנבחרו על ידו. דיאטה המפחיתה את הרמות הטריגליצרידים ומעלה HDL יותר מאשר שלו, למשל, אולי יש לה תוצאות טובות אף יותר.

כבר כתבתי הרבה דברים בחיים שלי. חלק מהדברים האלה היו שגויים. זה אחד מהם.

בזמן שאני עדיין חושבת שהדיאטה של אסלסטין יכולה להיות לא מאורגנת מבלי לפגוע באפקט הטיפולי שלה (אולי באמצעות תוספת של ג'לטין, פירות ים, וקמח מחיטה מלאה), אני כבר לא משוכנעת ש-HDL נמוך וטריגליצרידים גבוהים הם רעים בהקשר של דיאטות לא מעובדות דלות שומן אני אסביר מדוע זה המקרה בחלק 2! אבל על קצה המזלג נגניב הצצה, יש מה לעשות עם האיכות המשופרת של HDL (שראינו באחד ממאמרי תוכנית פריטיקין) ועובדה שטריגליצרידים גבוהים זה בדרך כלל סמן לעמידות לאינסולין, וכאשר זה לא קיים, המספר כנראה לא פתולוגי (שבו אתה יכול לקרוא עוד על כך במאמר זה). יש לנו גם דוגמאות רבות של תרבויות לא מערביות שנותרו כמעט ללא מחלות לב, למרות שיש להם טריגליצרידים גבוהים מדי ו HDL שהיינו אומרים שהוא נמוך מדי (hellooooo חוקרי קיטאווה!)

באשר לסוגיה של גודל המדגם הסטטיסטי הרעוע של אסלסטין (רק 11 אנשים ששמרו עם דיאטת מעקב במשך 10 שנים): היתה זו ביקורת הוגנת בזמנו, ואחת שכבר הדהדה אצל רבים. אבל זה הזמן להניח לביקורת זו, רצוי בלי לעוררה שוב . למה? כי בחודש יולי 2014, Esselstyn פרסם מחקר גדול יותר, יותר חולים אמיצים, של  198 אנשים במקום הקומץ המקורי שלו. הדיאטה שנקבעה הייתה באותו משטר של מזון מלא ללא שמן, ללא מזון מהחי, שכבר השתמש במשך עשרות שנים – ללא אלמנטים משפיעים מדיטציה, תמיכה נפשית, או יוגה שהיו בפנים. והתוצאות היו מרשימות, אם לא יותר מכך – מאלו שהושגו בעבודה הקודמת שלו:

  • בין 177 אנשים ששמרו עם הדיאטה (לאורך ממוצע של 3.7 שנים), היה רק אירוע לב אחד הקשור להתקדמות המחלה: זה שיעור אירוע שבץ חוזר של 0.6%.
  • בין 21 האנשים שסטו מהתכנית, 13 היו עם אירועים לבביים. זה שיעור אירוע חוזר של 62%.
  • (חמישה מקרי מוות בקבוצת החסידים כללו שלושה סוגי הסרטן, תסחיף ריאתי אחד, ומקרה אחד של דלקת ריאות.)

תמונה מתוך "דרך להפוך CAD?" Esselstyn, 2014.

תמונה מתוך "דרך להפוך CAD?" Esselstyn, 2014.

מה שבטוח, יש עדיין הרבה דברים שאנחנו יכולים ללמוד ממחקר זה (ומקודמיו): לא הייתה קבוצת ביקורת; נבחרו חולים במצב חריג ועם מוטיבציה חריגה (לא משקף את אוכלוסיית מחלות הלב הכללית, שלא יכולה כל כך לוותר לנצח על סטייק); המחקר לא היה אקראי, ורמה מסוימת של נבואה המגשימה את עצמה היתה כבר במשחק, שכן נאמר לחולים בתחילה כמה מדהימה הדיאטה ואיך היא עומדת לנקות את העורקים שלהם.

אבל אפילו עם חסרונות אלה, אני אגיד את זה בקול רם וברור: אני מתרשמת. מסמכי המחקר מראים עצירה של מחלות הלב, והיפוך בפועל לחלק.  אין לנו עדיין בכלל מחקרים מסוג זה שפורסמו על קטוגנית, דל פחמימות, או דיאטות פליאוליתית (ככל שראיתי!). ובגילי הבוגר, אני כבר יכולה להעריך את העובדה שהתוצאות בעולם האמיתית (כלומר, אם מישהו מתמוטט ומת) הם יקרות יותר מסמני סיכון בינוני (כמו יחסי שומנים ספציפי בדם). זה לא משנה שהבריאות שלך נראה טוב על נייר, אם אתה עדיין גומר בחדר מיון!

ועכשיו, להתנצלות.

בשנים האחרונות (חמש? שש? שבע שמונה? תשע?), טענתי שהצלחה של דיאטות המבוססות על צמחים קשורה לעובדת היותם מלאים (אין  זבל מעובד, אין סוכר מזוקק וקמח מזוקק), צריכת PUFA ללא קשר לשומן בכלל נמוכה (עם רמיזה שצריכת שומן לא-PUFA גבוהה יותר תהיה משביעת רצון), ועלייה בהתנהגויות מקדמות בריאות אחרות שמגיעים עם ביצוע שינוי גדול במזונות שאתם אוכלים (יותר פעילות גופנית, פחות שתייה ועישון, פחות בטטת כורסא וכו '). אני עדיין חושבת שהדברים האלה הם רלוונטיים. אבל עכשיו אני מאמינה שפסלתי את תפקיד צריכת שומן נמוך לפני שנתתי ניתוח יסודי והוגן. אלה סטנדרטים ואני מחזיקה את עצמי בתור בלוגרית מדעית, אשר צריכה לבחון ללא משוא פנים את כל הראיות לפני הסקת מסקנות.

אז, אני רוצה לנצל הזדמנות זו כדי לומר, היי חבר'ה: אני מצטערת.

לרופאים הנ"ל: אני מצטערת על הקפיצה הנמהרת למסקנות על המחקר שלכם והיותי עוקצנית בהתייחסות כאשר אני לא תמיד מסכימה עם הדרך בה שאתה פירשתם את העבודה שלכם; לעתים קרובות אני לא רגועה מטקטיקות הדיון שלכם; אני חוששת ששיתוף וערבוב של פעילות למען זכויות בעלי החיים ומחקר תזונתי הוא רעיל למחקר מדעי אובייקטיבי. אבל אני בטוחה שפסלתי תוצאות לפני שחפרתי עמוק כמו שאני צריכה, ובתהליך, החמצתי כמה הזדמנויות מדהימות להרחיב את ההבנה של התזונה שלי (ולתקשר ממצאים אלה לקוראים שלי). תודה להיותכם על פני כדור הארץ והעזרה לאנשים שבורים להירפא.

לקוראיי:  אתם בחורים טובים, ברצינות. איכשהו אתם משלימים עם פוסטים שנכתבים בבלוג סדיר וארוך באופן בלתי סביר כזה ואומרים לי דברים נחמדים ומאחלים לי יום הולדת שמח, לפעמים עם ההכללה של תמונות חתול, שזה נפלא אני לא לוקחת את קהל הקוראים שלי, את האמון שלכם, או את העמדה שלי בעיני הציבור כמובנים מאליהם. ובעוד אני לא יכולה להבטיח שכל מילה שאני כותבת בבלוג זה תהיה מדויקת לחלוטין, או שאני מציגה עכשיו רעיונות שבעתיד יעמדו במבחן זמן, אני יכולה להבטיח שאני שואפת לשאלת הטיותיי פשוט בקפדנות כפי שאני מטילה ספק באחר. תהליך זה של חקירה תגרום לשגיאות לצאת לאור, שאני רואה כדבר טוב מאוד: מדע (ופרשנות שלו) צריך להיות תיקון עצמי! תודה שאתם שם איתי. אני מכבדת את קהל הקוראים שלי.


הבא …

אני מקווה עכשיו, שכמה דברים הפכו ברורים:

  • אנחנו לא יכולים להאשים דיאטות דלות-שומן עתירות פחמימות במחלות לב ובהשמנת יתר. אנחנו לא יכולים פשוט. אפילו לא קצת. זה צריך ללכת.
  • אנחנו כנראה לא יכולים אפילו להאשים את הסוכר מזוקק בדברים אלה (לפחות לא לבדו). אה, הכאב של ניפוץ הנחות!
  • אנחנו לא יכולים לייחס השפעות של דיאטות דלות שומן, המבוססות על צמחים לחוסר של מוצרים מן החי שלהם. לא מעט מחקרי סופר-דל שומן כאן עדיין הותירו צריכת חלבון מן החי גבוהה למדי, ועדיין הצליחו להוביל אנשים לחיים ללא מחלה. מצטערת, טבעונים!
  • אנזל קיז לא המציא דל שומן.
  • אנזל קיז לא המציא דל שומן.
  • פעם נוספת, עם רגש! אנזל קיז לא המציא דל שומן.
  • אני צריכה להעסיק את הכפתור "מחק" קצת יותר בקפדנות. (האם תוכלו לדמיין איך היה מתרסק המחשב מבלוג זה, אם לא הייתי מפצלת אותו לשני חלקים?)

אמנם, כבר הלכתי די בקלות על כמה מהמחקרים בפוסט הזה והחלטת פרקליטו של השטן יכלה לתת קריטריונים אחדים הרבה יותר אגרסיביים. אבל יש סיבה לא להיכנס למצב של שריפת מדע רע, וזה לא בגלל שיש לי קניין בתעשית השעועית והחומוס (הם יצטרכו לנסות הרבה יותר מאשר 43 סנט). ראשית, עוצמת הקול והעקביות המוחלטת של המחקר כאן מצביעה על משהו מאוד אמיתי, משהו שלגמרי לא משיכת שטיח מתחת לרגליים, וניתוח כל מחקר בודד בחיפוש אחר חורים וליקויים לא תשנה את העובדה. ושנית, יש יקום שלם של מנגנונים מדעיים המסבירים מדוע הדיאטות שנדונו כאן עובדות: היכולת של שומן להפחית את הרגישות לאינסולין, השפעה של שומנים שונים בחמצון רקמות וזרימת דם, הדרכים הידועות כי שומן רווי יכול לעשות LDL שנוטה יותר לא להפוך לפלאק, וכל מיני דברים כיפיים אחרים. זה מה שהפוסט הבא ידבר עליו, כך שכדאי להמשיך לעקוב!

לסיכום, מגיע שלב שבו זה יותר מקטע אינטלקטואלי לפסול משהו מאשר לקבל את העובדה שייתכן שיש שם משהו. חברים שלי, אנחנו כבר הגענו לנקודה בנושא של דיאטות דלות שומן. בוא ואודה בזה: הם באמת יכולות לעשות משהו טוב וזה יעשה הרבה יותר הגיוני אחרי שתקראו את חלק 2!

נחש מה? הגעת עד הסוף! אנא הסר את העיניים המסוחררות שלך ממסך המחשב וקבל קצת אוויר צח. 'הרווחת את זה לעזאזל!


דבר אחד אחרון. אני רוצה חיבוק דביק, רטוב, ולצעוק החוצה לאנשים מדהימים שתרמו לבלוג זה במהלך השנה האחרונה, אתם לבד גרמתם לפוסט הזה (וזה שיבוא עכשיו!) להתממש, ותמיכתכם איפשרה את הכל פה כדי להגיע לקהל רחב הרבה יותר מאשר רק חפצים דוממים במשרד/החדר שלי. תודה לך, תודה לך, תודה לך. אם ניפגש, יש לי חיבוק עם השם שלך עליו; אם לא, הנה מגש שלם של עוגיות בונוס אינטרנטיות! מיאו!

אני חושש שתמונה של עוגיות בפועל עשויה להיות פוגענית לחלק מקוראים, אז אני כבר בחרתי בתמונה של חתול "מה שהופך את העוגיות," וזה הדבר הטוב הבא.

מודעות פרסומת

2 תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s