מארק סיסון – למה לצום? – בריאות המוח – חלק ד

פוסט זה מוגש כשירות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב של הפוסט המקורי. את הפוסט המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום מיכל גביש.

ניתן למצוא כמעט כל תכונה של הגוף האנושי, בצורה כזו או אחרת, במינים אחרים. אגודל ממוקם ממול לשאר האצבעות? זה נהדר לבנייה ולשימוש בכלים, אבל יש את זה גם לקופים. אפילו לפנדה יש עצם גידית ענקית שאפשר להעמידה ממול שעובדת כמו אגודל. הליכה על שתיים? עוזרת לנו להימנע משמש ישירה בצהריים ולשאת חפצים תוך כדי הליכה (בין היתרונות האפשריים האחרים), אבל הרבה יצורים אחרים הולכים זקוף, כמו ציפורים וביגפוט. רגל אנושית? אוקיי, הרגליים שלנו הן די ייחודיות, אבל לכל הולך רגל אחר יש רגליים (רק מסוגים שונים), וכולן עובדות היטב עבור הליכה. אז, מה זה שגורם לנו להיות כל כך שונים מבעלי חיים אחרים (כי חייב להיות משהו)?

מה שבאמת מבדיל אותנו משאר ממלכת החי הוא המוח האנושי. ייתכן שיש לבעלי חיים אחרים מוח גדול ומורכב מספיק כדי לעזור להם להשיג מזון, מחסה, ומים ובו בזמן לעבד ולפעול על תשומות חושיות בסיסיות מהסביבה ("להמנע ממכשול" או "זה מריח כמו מזון" או "אני צמא, איפה יש מים?"), אבל הם לא חולקים את יכולתו של המוח האנושי להתבוננות עצמית וחשיבה סימבולית. זאת מסת החשיבה הבשרנית של תלמי שומן ועמקים דביקים שיושבת על עמוד השדרה שלנו ונותנת לנו אמנות, ספרות, אדריכלות, חקלאות, אנרגיה גרעינית, תחביר, פילוסופיה, פרסום, חברה, מחשב נייד זה שבו אני מקליד את הפוסט הזה, והטלפון החכם שבו אתה קורא את זה. בקיצור, המוח שלנו עושה אותנו אנושיים. בלעדיו, לא היינו אנחנו.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני נהנה להיות אנושי. אני אוהב להתבונן על הקיום שלי, לבהות במשך שעות בשרבוטים מוזרים בגיליונות שטוחים של עיסת עץ מיובשת ושטוחה, ולשחק פריסבי, ואם אני רוצה להמשיך להנות מהדברים האלה, אני צריך להגן על המוח שלי ולשמור עליו בריא. ואם אני רוצה להנות עם עצמי על הפלנטה הזו ולחוות כל מה שיש לה להציע עד שאתפגר, אני צריך שהמוח שלי יתפקד הרבה ככל האפשר (שכן, אתה יודע, המוח מטפל בכל העניינים הנסיוניים האלה) עם הגיל. למזלנו, צום מציע שלושה יתרונות להגנה ולטיפולים עיקריים למוח:

צום משפר אוטופגיה עצבית

כבר ציטטתי מחקר זה קודם, אבל אעשה זאת שוב, כי הוא עוסק לנושא הפוסט של היום: "צום לטווח קצר גורם לאוטופגיה עצבית עמוקה". אוטופגיה, או "אכילה עצמית", הוא התהליך שבו תאים ממחזרים חומרי פסולת, מורידים תהליכים בזבזניים, ומתקנים את עצמם. בריאות המוח תלויה מאוד באוטופגיה עצבית. למעשה, מאמר אחרון מראה כי מחיקה של "גן חיוני לאוטופגיה" בנוירוני ההיפותלמוס של עכברים עובריים הביאה להפרעה בחילוף החומרים (יותר שומן בגוף, סבילות נמוכה לגלוקוז) והתפתחות עצבית לקויה. מחקר נוסף מראה כי שיבוש אוטופגיה עצבית גורם לניוון של מערכת העצבים. במילים פשוטות, בלי תהליך אוטופגיה, המוח לא מתפתח כראוי ולא מתפקד כמו שצריך.

צום מעלה את רמות פקטורים ניאורוטרופיים המופקים במוח (BDNF)

BDNF הוא חלבון שמגיב (אינטרקציה) עם תאי עצב בהיפוקמפוס, קליפת המוח, והמוח הקדמי (חלקים של המוח המווסתים את הזיכרון, הלמידה, ותפקודים קוגניטיביים גבוהים יותר – איזורים אנושיים ייחודיים). זה עוזר לנוירונים קיימים לשרוד תוך דרבון צמיחה של נוירונים חדשים (neurogenesis) ופיתוח של סינפסות (קווי תקשורת בין תאי עצב). רמות נמוכות של BDNF מיוחסים לאלצהיימר, ותוספת BDNF מונע מוות עצבי, אובדן זיכרון, ופגיעה קוגניטיבית במודלים של חיות עם מחלת אלצהיימר.

צום מגביר את הייצור של קטונים

גופי קטון כמו הידרוקסיבוטראט הם ניאורפרוטקטיבים (neuroprotective), וצום בדרך כלל גורם לקטוזיס.

אוטופגיה מוגברת, BDNF וקטונים בצום זה נשמע מדהים, אבל האם הם מראים יתרונות בפועל לבריאות נוירולוגית? בואו נראה מה אומר המחקר.

שום דיון בצום ובמחקר הבריאות הנוירולוגית אינו מלא (או אפילו מתחיל להיות) מבלי לכלול את  מארק מטסון.  מטסון הוא נוירולוג בכיר במכון הלאומי להזדקנות, מפרסם מסמך אחרי מסמך על השפעות הנוירולוגיות של צום לסירוגין בעשרות השנים האחרונות, והוא צבר גוף מרשים של עבודות המציעות ש IF יכול לגרום לנוירוגנסיס המגן מפני פגיעה מוחית ומחלות. בסעיפים הבאים, אני אדון בראיות – ממטסון ומחוקרים אחרים – להשפעות המיטיבות של צום על הבריאות הנוירולוגית בקשת של תנאים.

אירוע מוחי

הסוג הנפוץ ביותר של שבץ הוא שבץ איסכמי (88% מכל מקרי השבץ) – אירועי כלי דם במוח שבו כלי דם המספקים דם למוח חסומים על ידי קריש. בלי דם, המוח לא יכול לקבל חמצן או חומרים מזינים, ונזק (לעתים קרובות קבוע) למוח יכול להתרחש. במודל חיות של שבץ איסכמי, צום BDNF וחלבוני הגנה עצביים אחרים הוגברו, תמותה פחתה, דלקת ובריאות התפקוד הקוגניטיבית עלתה. עם זאת, ראוי לציין כי צום היה יעיל ביותר נגד שבץ בבעלי חיים צעירים, שנהנו מגידול של פי ארבעה בניאורופרוטקטיבים, BDNF  וחידוש רקמת עצב (neurogenerative). עכברים בגיל העמידה הראו עלייה כפולה בBDNF, ואילו עכברים מבוגרים יותר לא הראו עלייה. בתפקוד הקוגניטיבי בפוסט שבץ היה קשר דומה לגיל ולמצב ההאכלה; עכברים צעירים ובגיל העמידה שצמו נשמרו הרבה יותר מעכברים זקנים ועכברים שאכלו כרצונם. עכברים שצמו הראו רמות נמוכות יותר של ציטוקינים דלקתיים, אך גם השפעה זו הייתה מווסתת על ידי הגיל. בסך הכל, צום מגביר חלבונים מגיני עצבים (neuroprotective) ומוריד ציטוקינים דלקתיים בעכברים צעירים ובגיל העמידה, וכך מפחית את הנזק המוחי שנגרם על ידי שבץ.

טראומה מוחית

המחקר מצביע על כך שצום יעיל גם נגד טראומה פיזית למוח. זה לא שצום איכשהו דוחה פיזית טראומה הממשמשת ובאה על ידי יצירת שדה כוח קסום המונע בקיטונים; צום מפחית את העקה החמצונית, תיפקוד לקוי של המיטוכונדריה, וירידה קוגניטיבית, שזו בדרך כלל התוצאה מטראומה מוחית. באחד מהמקרים האלה, חוקרים הישרו "השפעה מבוקרת על קליפת המוח" בחולדות בצום ומצאו כי צום של 24 שעות צום ביממה (אבל לא 48 שעות ) הייתה הגנה עצבית (neuroprotective). אולי התיאבון המופחת אשר בדרך כלל מלווה זעזוע מוח הוא מנגנון הגנה ולא רק תופעת לוואי מעצבנת?

פגיעה בחוט השדרה

צום "בכל יום אחר" עשתה הגנה עצבית  שבאה אחרי פגיעה בעמוד השדרה הצווארי של חולדה. למרות הטראומה הרבה, בחולדות שצמו השתפר דפוס ההליכה, האיזון, והתפקוד של האיברים הקדמיים (כולם תלויים במידה רבה בתפקוד המוח). שלמות עצבית נשמרה, הפגיעות בקליפת המוח פחתו, והאקסון מקליפת המוח (סיבי עצב) עלו. אותו צוות ביצע מחקר דומה בעכברים הסובלים מפגיעה בחוט השדרה, אך היו שם תוצאות שונות מאוד;  צום כל יום אחר כלל לא הראה יתרונות נוירונים או פונקציונליים בעכברים שנפצעו. איך אנחנו יכולים ליישב את הממצאים סותרים לכאורה האלה? ובכן, בחולדות שחוו הגנה עצבית, הצום הגדיל את ייצור הקטונים פי 2 או 3. העכברים שצמו לא הגיעו לקטוזיס. קטוזיס היה המפתח.

מחלת אלצהיימר.

במודל עכברים עם מחלת אלצהיימר, גם צום לסירוגין והגבלה קלורית של -40% (!) העניקו יתרונות קוגניטיביים והתנהגותיים בהשוואה לעכברים בדיאטה ללא בקרה. עכברי IF וCR הראו רמות גבוהות יותר של התנהגות גישוש, וכאשר הניחו אותם במבוך המים של מוריס, הן מצאו את פלטפורמת הבריחה מוקדם יותר מעכברי אכול כרצונך. עם זאת, רק עכברי IF הראו סימנים של הגנה מפני סינפטיות פתולוגיות – סימן היכר של המחלה.

מחלת הנטינגטון.

מחלת הנטינגטון גם היא מאופיינת בדלדול ברמות BDNF. במודל עכברים של המחלה, צום לסירוגין מנרמל רמות BDNF, כאשר אכילה רגילה השאירה אותו נמוך. חולדות שצמו חיו זמן רב יותר ואפילו נהנו מסבילות לגלוקוז טובה יותר מחולדות שהוזנו כרצונן. בכל המדדים, צום האט את התקדמות של מחלת הנטינגטון.

ירידה קוגניטיבית הקשורה לגיל

לכולנו היתה סבתא שקראה לנו בשמו של אחינו, או סבא ששכח להסיר את העטיפה מממתק לפני ששם אותו בפה – אלה הם ירידות תמימות, פשוטות, מוזרות, ולכאורה בלתי נמנעות המלוות את תהליך ההזדקנות. טוב, אולי הן לא בלתי נמנעות. למרות שרוב המחקרים מתמקדים בטראומה ובמחלות נוירולוגיות, יש ראיות שצום לסירוגין טוב לירידת הקוגניטיבית הבסיסית הקשורה לגיל. אני מוצא את זה מעניין, כי זה קרה בצום לסירוגין "מאוחר", כלומר חולדות מבוגרות שהחלו בצום רק לאחר שהראו סימנים של ירידה עדיין הראו יתרונות קוגניטיביים. לעומת זאת, במחקר השבץ שבו מכרסמים מבוגרים לא הראו כמעט תועלת מהצום ומצטיירת התמונה הבאה: כל עוד הם לא מנסים להתמודד עם אירוע מתיש, כמו שבץ או טראומת איסכמי, גם מוח מבוגר יכול להנות מיתרונות הצום .

דִכָּאוֹן?

דיכאון נקשר ממזמן עם רמות נמוכות של BDNF עם התקדמות המחלה, אבל רק לאחרונה חוקרים משתעשעים עם האפשרות שBDNF נמוך ודיכאון יכולים להיות קשורים בקשר סיבתי. ואכן – תרופות נוגדות דיכאון דווקא מגבירות BDNF סיגנלים וסינתזה בהיפוקמפוס (חלק במוח שבו הדיכאון "קורה"). האם צום יכול לעזור עם דיכאון באמצעות הגברת ביטוי של BDNF וקידום נוירוגנזיס? אוּלַי. אני הייתי אומר שזה שווה ניסיון, במיוחד בגלל שדילוג על כמה ארוחות אינו דורש מרשם.

כמובן שאלה בעיקר נחקרו במכרסמים, וראיות של מחקרים מבוקרים על ההשפעות של צום על נוירונים ופעילות הורמונים ופעילות עצבית בבני האדם אינם קיימים עדיין, אנחנו מבצעים כאן ספקולציות בלבד. אבל הייתי טוען שאלה ספקולציות סבירות ששווות בדיקה. המנגנונים נמצאים שם. ספקולציות על השפעות צום על מדדים בריאותיים – בריאות כללית סרטן, אריכות ימים, ואובדן שומן – מתבצעות ונחקרות בבני אדום. גם הסיכון וגם חוסר היכולת נמוכים. וזה הגיוני לאור ההיסטוריה האבולוציונית שלנו כציידים -לקטים. בראיון שנערך לאחרונה, מטסון  אפילו תיאר השפעות נוירולוגיות של צום במונחים אבולוציוניים, וציין כי בזמני המחסור שלפני החקלאות, אנשים "שמוחם הגיב טוב יותר – שזכרו היכן ניתן היו למצוא מקורות מבטיחים או זכרו איך להימנע מטורפים – היו אלה שקבלו את המזון" וחיו כדי להעביר את הגנים שלהם.

כיוון שאני מזדקן, הסיכון של המוח האנושי הייחודי שלי הולך לרדת וזה מחבל ברצונות האנוכיים שלי להישאר מודע עסוק וחיוני עד הסוף המוחלט. זה לא מובן מאליו – אני מכיר אנשים רבים חדי תפיסה, חדי לשון זקנים כבר שלושים שנה – אך הסיכויים גדלים. בגלל שאני לא רוצה שזה יקרה, וצום מדי פעם הוא מאמץ חסר סיכון כמעט עם יתרונות מוכחים בתחומים אחרים, אני נמשיך לדלג על כמה ארוחות מדי פעם. זה לא פגע בי עדיין, זה רק יכול להיות אחד הגורמים שמאפשרים לי לחיות זמן רב יותר ולדחות את המוות, והיי, מאז שאני מותאם שומן זה אפילו לא קשה לעשות את זה.

מה אומר לכם, קוראים? האם השפעות נוירוניות פוטנציאליות של הצום מעניינות אתכם? למה או למה לא?

תודה על קריאה.

הנה כל הסדרה לעיון קל:

למה צום? חלק ראשון – הרזיה

למה צום? חלק שני – סרטן

למה צום? חלק שלישי – אריכות ימים

למה צום? החלק הרביעי – בריאות המוח

למה צום? החלק חמישי – תרגול

למה צום? החלק שישי – בחירת שיטה

למה צום? חלק שביעי – שאלות ותשובות

מארק יקר: נשים וצום לסירוגין

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s