ד"ר ג'ייסון פונג – המסע שלי

פוסט זה מוגש כשירות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב של הפוסט המקורי. את הפוסט המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום: מיכל גביש.

הדרך ארוכה

לפעמים אני נשאל על המסע שלי ואיך נעשיתי בעניין של (אובססיבי?) תזונה וטיפולים תזונתיים. זה די משעשע. בקושי התעניינתי בתזונה עד אמצע שנות ה – 2000. באותו הזמן, דיאטת אטקינס הייתה בעיצומה. זה היה בכל מקום. חלק מבני המשפחה שניסו את זה היו באקסטזה. עם זאת, כמו רוב הרופאים הקונבנציונאליים, אני האמנתי שעורקיהם בסופו של דבר ישלמו את המחיר.

הדרך ארוכה
הדרך ארוכה

העניין שלי בתזונה החל לצמוח סביב אמצע שנות האלפיים, כאשר מספר פרסומים מעניינים החלו להופיע בכתב העת הרפואי היוקרתי בעולם –New England Journal of Medicine. פרסומים אלה היו מחקרים אקראיים מבוקרים של דיאטת אטקינס לעומת הדיאטה דלת השומן הסטנדרטית שאני, יחד עם אלפי רופאים אחרים, האמנו שהיא 'הטובה ביותר'.

כל המחקרים האלה היו עם אותה מסקנה. הדיאטה דלת הפחמימות הייתה משמעותית טובה יותר בירידה במשקל מאשר הדיאטה דלת השומן. עוד יותר מדהים הוא שכל הפרמטרים החשובים (כולסטרול, סוכרים בדם, לחץ דם וכדומה) למחלות לב גם השתפרו מאוד בדיאטה דלת הפחמימות. זאת היתה חידה, חידה אמיתית. כך המסע שלי התחיל.

רקע

גדלתי בטורונטו, אונטריו, קנדה. הלכתי לאוניברסיטת טורונטו בגיל 17 כדי להתחיל לימודי ביוכימיה. בגיל 23, סיימתי את בית הספר לרפואה באוניברסיטת טורונטו, והתחלתי שם התמחות ברפואה פנימית.

בגמר ההתמחות שלי ברפואה פנימית, בחרתי בנפרולוגיה (מחלות כליה) כמומחיות המשנית שלי. כל תחום ברפואה פנימית מושך אנשים על פי האישיות שלהם. היה לנפרולוגים מוניטין של מומחים "הוגי דעות". יש הרבה מורכבות של נוזלים ואלקטרוליטים, ואני נהניתי מחידות אלה. למדתי נפרולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס ובעיקר בבתי החולים Cedars-Sinai ו-Wadsworth VA. במבט לאחור, אני מבין שזה בטח היה קצת מביך לחולים בבתי החולים להיות מטופלים על ידי רופא שנראה כבן 18 שנים.

2,003
2003

חזרתי לטורונטו בשנת 2001 כדי להתחיל את הקריירה שלי בנפרולוגיה, ועדיין יש לי שם מרפאה ומשרה בבית חולים. סוכרת מסוג 2 היא גורם מוביל חזק במחלת כליות, ואני מתייחס למאות רבים של חולים במחלה זו. לרבים מהם יש גם השמנה. בתחילת 2010 התחלתי להתעניין בתזונה, בשילוב עם התמקדות מקצועית בהשמנת יתר וסוכרת סוג 2 שהובילה אותי ישירות לחידת ה-diabesity (השמנת יתר עם סוכרת).

הַשׁמָנָה

המחקרים בספרות הוכיחו כי הגישה של דל פחמימות הייתה קיימת. אבל זה עדיין לא היה לי הגיוני, כיוון שעדיין הייתי שקוע בקלוריות, מתוך גישת הקלוריות (קלוריות נכנסות / קלוריות יוצאות) של הרפואה הקונבנציונלית. אבל מחקרים רבים אישרו את העליונות של דיאטה דלת הפחמימות. משהו לא הסתדר לי.

אפשרות אחת היא שהמחקרים טעו. זה לא סביר, בהתחשב בכך שמחקרים רבים הראו את אותן התוצאות. יתר על כן, הם אישרו את הניסיון הקליני של אלפי חולים, שכולם דיווחו על ירידה במשקל בדיאטת אטקינס.

אז, באופן הגיוני, אם המחקרים היו נכונים, אז גישת הקלוריות (קלוריות נכנסות / קלוריות יוצאות) הייתה צריכה להיות שגויה. כמה שניסיתי להכחיש את זה, לא היתה הצלחה להשערת "הקלוריות נכנסות / קלוריות יוצאות". זה היה פשוט לא נכון. עכשיו אני יכול לראות את הדברים מנקודת מבט שונה לחלוטין. אם "השערת הקלוריות נכנסות / קלוריות יוצאות" הייתה לא בסדר, אז מה נכון? היה זה ספר שגרם לי לראות את האור. זה היה "הספר הנמכר ביותר ב 2007" של גארי טאובס "קלוריות טובות, קלוריות רעות". זה היה מהפכני. אין דרך אחרת לתאר את זה.

gcbc

ספריו של ד"ר אטקין מעולם לא התבססו על הרבה מדע. הם נכתבו לצריכה קלה ולא הלכו הרבה על המדע של השמנת יתר ועלייה במשקל. אני שונא את רוב ספרי הדיאטה. רובם פשוט אומרים "זאת היא התזונה שלי וזה עובד". אין הסבר מדוע זה עובד. אין הוכחות  למחקרים מדעיים. שִׁטחִי. שטחי גרידא, בעיקר עובד על גישת "אכול את זה, ולא את זה". ואז, בגלל שהם צריכים למלא את הספר, חצי ממנו הוא בדרך כלל ספר בישול.

"קלוריות טובות, קלוריות רעות" היה חיה שונה לחלוטין. ראשית, תודה לאל, לא היה ספר בישול המצורף אליו. במקום זאת, הוא היה דף אחרי הדף של חומר שנחקר בהרחבה. אבל ברור, הרבה זמן הוקדש לגבש את כל המחקר הזה יחד לתזה הדוקה ומלוכדת. לבסוף, כאן הייתה התחלת החיפוש לסיבה הבסיסית להשמנת יתר. הנה, סוף סוף, היה ניסיון רציני להבין את האטיולוגיה של השמנת יתר.

אטיולוגיה היא מונח רפואי שפירושו "הסיבה הבסיסית". מה היא הסיבה הבסיסית של השמנת יתר? אנחנו כמעט ולא מנסים לבדוק בעיה זו. למה? כי אנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים את התשובה. אנחנו חושבים שהתשובה היא שקלוריות מוגזמות גורמת להשמנה. לכן, אם יותר מדי קלוריות זאת הבעיה, אז התשובה היא הפחתת קלוריות. אבל יש בעיה ברורה. הפחתת קלוריות בוצעה כבר מכל כיוון אפשרי. וזה לא עובד. לא משנה למה זה לא עובד, השורה התחתונה היא שכמה שלא ניסינו את זה, זה לא עובד.

הסיבה הבסיסית להשמנת יתר היא הורמונלית, לא חוסר איזון קלורי. ההורמון במרכז של הוויכוח היה אינסולין. אם אינסולין מופרז גורם להשמנה, אז ברור שהתשובה טמונה בהפחתת אינסולין.

סוכרת מסוג 2

אבל כאן היה עוד חוסר עקביות. אם הפחתת אינסולין היא יעילה בהפחתת השמנה, מדוע רופאים כמוני רשמו אינסולין כתרופה לטיפול לשתי המחלות, סוכרת סוג 1 וסוג 2. אינסולין הוא, למעשה, דרך די יעילה להפחית סוכר בדם, שכולנו חשבנו שהיא מועילה. למעשה, כמה ניסויים בקנה מידה גדול משנת 2008 כבר הוכיחו כי הפחתת סוכר בדם בסוכרת סוג 2 הייתה כמעט חסרת תועלת. אבל למה?

כששקלתי בעיה זו, זה לקח לי די הרבה זמן, אבל לבסוף הבנתי שהתשובה הייתה באמת די פשוטה. טיפלנו בדבר הלא נכון. סוכרת סוג 2 היא מחלה של יותר מדי עמידות לאינסולין (insulin resistance), שגורמת לרמת סוכר גבוהה בדם. עם זאת, לא טיפלנו במחלה (עמידות לאינסולין), אבל במקום זאת טיפלנו בסימפטום (סוכר גבוה בדם). זאת הסיבה שהטיפול היה חסר תועלת. עמידות לאינסולין לא קיבלה התיחסות בטיפול. לכן סוכרת 2 הלכה והחמירה.

Slide15

אבל מה גרם קודם לעמידות הגבוהה לאינסולין? זו הייתה השאלה האמיתית. מה היא האטיולוגיה? אחרי הכל, אנחנו לא היינו מצליחים לטפל בבסיס המחלה אם אנחנו לא יודעים מה גרם לה. אני עדיין זוכר עצמי שוכב במיטה יום אחד כשהבנתי מה היא התשובה. אינסולין גרם לעמידות לאינסולין. אם זה היה נכון, אז אינסולין גורם להשמנה ואינסולין גורם לסוכרת סוג 2. התרופה לשניהם הייתה ברורה – להפחית אינסולין!

במקום זאת, אנחנו רושמים אינסולין לחולים. באופן אינסטינקטיבי, רוב החולים ידעו שאנחנו עושים משהו לא בסדר. הם היו אומרים לי "דוקטור, אתה תמיד אומר לי שירידה במשקל היא קריטית בטיפול בסוכרת סוג 2, ואתה נותן לי אינסולין שגורם לי לעלות במשקל. איך זה יכול ליהיות טוב?" לי לא היתה אף פעם תשובה טובה לזה. עכשיו אני יודע למה. זה לא היה טוב.

למרות שהחולים ידעו, הם היו לוקחים את האינסולין, ועולים במשקל. ואז, הסוכרת סוג 2 החמירה והם היו זקוקים ליותר אינסולין. ואז הם צברו יותר משקל. וכשהם צברו יותר משקל, הם היו זקוקים ליותר אינסולין. זה היה מעגל קסמים. והחולים היו בצד הלא נכון שלו.

ואז הגיעה המסקנה המחרידה שאין מנוס ממנה. אנחנו, כרופאים, טיפלנו בסוכרת סוג 2 לא נכון. וזו הסיבה שאני התחלתי את המסע הזה. כי עם הטיפול הנכון, סוכרת סוג 2 היא מחלה הניתנת לריפוי. סוכרת סוג 2 היא מחלה של יותר מדי אינסולין, בדיוק כמו שהשמנה זה תוצאה של יותר מדי אינסולין. הטיפול הוא להוריד את האינסולין, לא להעלות אותו. אנחנו לא רק שלא מטפלים בסוכרת סוג 2, אנחנו עושים אותה יותר גרועה.

עד כה, אני כבר דנתי באטיולוגיה של השמנת יתר בפוסטים האלה. עכשיו, נתחיל להתמודד עם האסון של מגיפת סוכרת מסוג 2 ואיך לרפא אותה. זה אמור להכניס אותי לעוד יותר בעיות….

התחל כאן עם למה אנחנו משמינים ? – קלוריות – חלק א

ראה את ההרצאה "שני השקרים הגדולים של סוכרת מסוג 2"

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s