ד"ר רון רוזדייל – חילוף חומרים גבוה, לא כל כך טוב לבריאות (ראיון מתומלל).

פוסט זה מוגש כשירות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב של הפוסט המקורי. את הפוסט המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום: זהר אמין.

לשמיעת הראיון המוקלט עם רון רוזדייל (30 דקות)

רון רוזדייל, יש כאלף דרכים בהן אדם יכול להסתכל על מחקר בריאותי ואלף פרטים לבחינה. זה כל כך מבלבל. כדי להבין איך אנחנו עובדים ואיך עובד חילוף החומרים שלנו, אולי כדאי שנתחיל מלהבין איזה שאלות עלינו לשאול?

רון רוזדייל 

ננסה לעשות סדר בבלאגן – זו באמת הדרך. ראשית, יש לשאול את השאלות הנכונות. אם אתם לא שואלים את השאלות הנכונות, אתם לא הולכים לקבל תשובה מועילה. זו הסיבה, למשל,שבבלוג שלי בדיון על "עמילן בטוח", אני מציב ארבע שאלות שעזרו לי לסכם את סלע המחלוקת, ולאחר מכן עניתי עליהם. לעתים קרובות אנשים שואלים את השאלות הלא נכונות, ולכן הם ממשיכים לקבל תשובות שמביאות לשום מקום, או למידע גרוע. זה קריטי לשאול את השאלות הנכונות.

כשזה מגיע לשאלות, ואיזה "סוג של חיה" אנחנו, אני חושב על הדיונים האחרונים בנושא חילוף חומרים. אחת השאלות שבודדים שואלים היא, למה אנחנו רוצים חילוף חומרים גבוה? במקום זאת, רוב האנשים מניחים פשוט שעדיף חילוף חומרים גבוה. לדוגמא, בדיונים על המחקר של הרווארד לגבי היתרונות של תזונה עתירת פחמימות / דלת שומן, לעומת דרכי תזונה אחרות, מומחים ועיתונאים רבים התמקדו בכמה קלוריות שרפו הנבדקים. כרקע, במחקר של הרווארד, אנשים אכלו באחת משלוש דרכים. שתיים מהן היו עתירות יותר בפחמימות. השלישית היתה עתירה בחלבון ושומן ודלה בפחמימות.

כל האנשים היו בגירעון קלורי, מה שאומר שירדו במשקל, ולאחר מכן הם חזרו לרמת קלוריות לשמירה על משקל. הנבדקים עברו דרך שלושה סוגים של דיאטות שונות, כאשר כמות הקלוריות היתה זהה בכל דיאטה. החוקרים מדדו מדדים של דלקתיות, רמות הורמונים, וכן הלאה. חוקרים ועיתונאים רבים התמקדו בזה שאנשים, שאכלו דיאטה דלת פחמימות, נטו לשרוף יותר קלוריות מאשר אנשים שהדיאטה שלהם כללה יותר פחמימות. אני אגיד את זה שוב: בדיאטה דלת פחמימות, הנבדקים שרפו יותר קלוריות במהלך היום, ממה שאנשים שרפו תחת סוגים אחרים של דיאטה. זה מה שתפס את תשומת לבם של האנשים. רבים שיבחו את התוצאות, כי חילוף חומרים גבוה הוא דבר טוב, לכאורה במצב זה, ניתן לאכול יותר בלי לעלות במשקל. האם זה הגיוני? האם לשאול  – האם חילוף חומרים גבוה יותר, בהנחה שגבוה הוא דבר טוב, היא שהשאלה הנכונה?

רון רוזדייל

כלל לא. אנחנו לא צריכים לשאול את השאלה, "כיצד אוכל לקבל חילוף חומרים גבוה יותר?" אנחנו צריכים לשאול את השאלה, "איך אני משפר את איכות חילוף החומרים שלי?" וזה סיפור אחר לגמרי. לכל אחד יכול להיות חילוף חומרים גבוה יותר. אתם יכולים לעשות את זה, למשל, עם סמים וכדורי דיאטה, שרבים מהם כבר מציפים את השוק. אלה על פי רוב, יגבירו את קצב ההזדקנות והסימפטומים הקשורים להזדקנות. יש דרכים רבות אחרות "להעלות" את קצב חילוף החומרים רק לשם העלאתו, כגון "עזרים תרמוגנים" רבים בחנויות "מזון בריאות". אם אתה מעוניין פשוט להגביר את קצב חילוף החומרים, מה שיקרה זה, שתגדיל את הקצב אבל באותו סוג חילוף החומרים שכבר יש לך, טוב או רע. לכן, במידה ואין לך חילוף חומרים אופטימלי, ואתה הולך להגביר את הקצב הקיים, אתה רק הולך להגדיל את הנזק שהוא עושה. זה מה שאתה רואה בקרב הרבה מאד אנשים. וזו בעיה משמעותית.

בעיה הקשורה לכך, היא חוסר הבנת האינטראקציה בין חילוף חומרים לבלוטת התריס והתזונה. אחד הנושאים העיקריים שרואים בדיון "העמילן הבטוח", הוא שהמצדדים באכילה מרובת עמילנים, לעתים קרובות, מזהירים שכשאתה לא אוכל פחמימות, בסופו של דבר תמצא את עצמך עם כמות נמוכה יותר בדם של הורמון בלוטת התריס, T3, וזה סימן אזהרה של תת תפקוד בלוטת התריס. זו הדרך הלא נכונה להסתכל על זה. ברור שכאשר אוכלים דיאטה עתירת שומן ודלת פחמימות, כמות ה-T3 בדם יורדת, אבל ברוב המקרים, למרות ש-T3 יורד, ה-TSH שלך – הורמון המגרה את בלוטת התריס – לא עולה. TSH הוא סוג של רגולטור תרמוסטטי. כאשר הגוף צריך יותר מהורמון בלוטת התריס, TSH, בדרך כלל עולה, ודוחף את התריס לייצר יותר T3. כאשר הגוף מקבל מספיק מבלוטת התריס, TSH, נשאר בדרך כלל נמוך. אז אם רמת הורמון בלוטת התריס יורדת בזמן שה-TSH נשאר בטווח נמוך עד נורמלי, זה כנראה לא בגלל שבלוטת התריס שלך חולה, בדיוק כמו שהלבלב שלך אינו חולה במצב בו, רמת האינסולין יורדת בדיאטה דלת פחמימות, והסוכר בדם נשאר נמוך גם כן. כאשר רמות האינסולין יורדות ורמת הסוכר בדם הופכת לנורמלית , זה מעיד על כך שהתאים, סוף סוף, הופכים להיות פחות עמידים לאינסולין ונהיים רגישים לרמה נמוכה של אינסולין. באופן דומה, TSH נמוך, בשילוב עם רמת T3 נמוכה, מעיד על רגישות גבוהה יותר ולא על בלוטת תריס חולה. אתה יכול לטעון, שזה מצביע על כך, שהתנגודת התאית לאותות בלוטת התריס פחתה. התאים רגישים יותר לאותות מבלוטת התריס, ורמת ה-T3 יורדת דווקא בגלל שהתאים יכולים סוף סוף לשמוע את האות כראוי. אז רמה נמוכה של בלוטת התריס, עם מדד TSH נמוך עד נורמלי, יכולים להצביע על כך שחילוף החומרים פועל כעת ברמת איכות גבוהה יותר. במילים אחרות, האנרגיה שלך "שווה" יותר.

מצב זה גם קורה, למשל, בבעלי חיים שמצויים בגירעון קלורי. הם חיים זמן רב יותר מאשר בעלי חיים שניזונים מכמות רגילה של קלוריות. החוקרים מוצאים בדרך כלל רמות נמוכות יותר של T3 חופשי, בבעלי חיים המצויים תחת הגבלה קלורית. הם גם רואים רמות T3 נמוכות בקרב אנשים שחיים מעל 100 שנים. כאשר רואים T3 חופשי נמוך, דבר זה עשוי להעיד על סוג של פנוטיפ לאריכות ימים. זה מעיד על מה שאפשר לכנות גם,  "שינת חורף ללא שינה". רמז מסוים לכך, שערכי T3 נמוכים זה דבר בריא, הוא שאנשים שיש להם את זה בדרך כלל מדווחים כי הם מתפקדים טוב יותר. אם זה קורה לך, תחת דיאטה דלת פחמימות בה אתה כבר הפכת למותאם במשך הזמן, אז אתה לא חלש. בדרך כלל יש לך יותר אנרגיה.

המשמעות של הורדת רמת T3 באופן בריא, שקולה, במובן מסוים, להפעלת  המכונית בהילוך סרק (Neutral) כאשר היא מכוונת כראוי, כך שבמנוחה היא לא מבזבזת הרבה אנרגיה. במכונית נוסעת, "חילוף החומרים" במצב מנוחה נמוך יותר. במידה ואתה רוצה לקבל כוח מהמכונית , כלומר אם אתה רוצה להאיץ, אז גם היבט זה יעבוד טוב יותר. כאשר מכונית מכוונת היטב, המנוע בהילוך סרק יסתובב לאט יותר, והמכונית תאיץ מהר יותר, מעבר לכך, למנוע עצמו יש בהחלט תוחלת חיים ארוכה בהרבה. הוא מתפקד טוב יותר.

ובכן, אני מניח שחילוף חומרים גם יכול להיות נמוך מדי. לדוגמא, אם אנחנו רוצים שהמכוניות שלנו תהיה עם  חילוף חומרים מינימלי ככל האפשר, אז אנחנו צריכים לשמור אותה במוסך כל הזמן, ואף פעם לא להסיע אותה.

רון רוזדייל:

זה נכון. אין ספק שצריך לרדת לעומק העניין ולדון על מהם החיים, ואם מכונית היא מכונית כאשר היא לא עושה שום דבר. האם היא יותר מסלע? היא לא מתפקדת כלל. זה מכניס אותנו ליותר מטיעון פילוסופי, ולמעשה לטיעון מדעי, אבל זה כנראה סיפור ליום אחר.

זה סיפור ליום אחר, אבל השאלה – איך ניתן לקבוע האם חילוף החומרים שלנו הוא ב"מהירות הסרק" הנכונה, היא לא שאלה שרוב האנשים שואלים. וזה מושג שלעתים קרובות חסר בדיונים בין מומחים על איזה סוג דיאטה הוא הבריא ביותר. לדוגמא, במחקר הרווארד, הדיאטה  "דלת הפחמימות / עתירת השומן" שלהם הייתה בעצם דיאטה עתירה למדי בחלבון. במשך שנים, המצדדים בחלבון גבוה, אמרו שאכילת רמה גבוהה של חלבון היא נפלאה, כי כשאתה אוכל הרבה חלבון, הוא נשרף עם יותר ​​חום, ולכן אתה יכול לאכול יותר ממנו ולא תעלה במשקל באופן משמעותי. זה נשמע לך הגיוני?

רון רוזדייל:

זה הגיוני, אבל שוב, זו השאלה הלא נכונה. שיפור הבריאות הוא לא פונקציה בלעדית של האם אנחנו עולים או יורדים במשקל, זה בראשונה סוג המשקל. לדוגמא, אני לא חושב שמישהו באמת רוצה לרדת במשקל מכל סוג שהוא. אתה לא רוצה לאבד את השריר או המוח או העצמות שלך. אתה בדרך כלל רוצה להוריד את השומן הבטני המיותר. ואם אתם מחפשים ליהיות בריאות, אז העניין הוא לא האם מיוצר חום, אלא לאן החום הזה הולך. אם הגוף שלך מייצר עודף חום, אתה רוצה בראש ובראשונה להיפטר מהחום הזה. אתה צריך להיפטר ממנו במהירות. בתוך הגוף, עודף חום גורם לנזק. מה דעתך על חום גבוה (קדחת)?

טמפרטורת גוף נורמלית פחות מזיקה מטמפרטורת גוף גבוהה עקב חום. עם זאת, הגוף שלנו מסוג להתמודד עם חום גבוה טוב יותר מאורגניזמים פולשניים רבים, כי ליצור רב-תאי, כגון האדם, יש יותר דרכים להגן על עצמו מפני עודף חום לעומת וירוס, כמו למשל, קיומם של חלבוני "הלם חום". יתר על כן, טמפרטורת גוף גבוהה באופן זמני מגבירה את פעילות המערכת החיסונית שלנו, ועוזרת לגוף לייצר תאי דם לבנים במהירות רבה יותר. מכל הסיבות הללו, מדי פעם, הגוף מייצר חום כדי להרוג פולש. אם החום עולה גבוה מדי, הוא גם הורג יותר מדי מאיתנו. אבל אם הוא נשאר ברמה שהגוף יכול להתמודד עימה, הוא הורג את הפולש מהר יותר. אז פרצים קצרים של חום גבוה, לגוף שלנו, יכולים להיות כלי רב ערך. אבל הגוף לא מתחזק מצב זה של חום גבוה כדבר שבשגרה. חום הוא חרב פיפיות. זה חלק בלתי נפרד מכל סוג של חילופי אנרגיה, ובמקרים מסוימים, אנחנו יכולים להשתמש בחום כנשק להגנת גופנו, אך בהחלט עודף חום הורס. זה בגלל שהגוף שלנו, כל תא ותא, צריך לעבוד בצורה מתואמת ובריאה.לעומת זאת, חום הוא תנועה אקראית לחלוטין, תנועה חסרת היגיון שמקדמת חוסר תאום.

אוקיי, אז אם ייצור חום מכוון, כגון "חום גבוה", הוא תופעה חיובית רק לטווח קצר, אז אני מופתע מכך, שמספר מדענים מכובדים מאוד, טוענים  שעצם זה שאכילת חלבונים גורמת ליצירת חום ביולגית (תרמוגנזה thermogenesis), אלו בשורות טובות. הסיבה הנפוצה ביותר לכך שמומחי בריאות רבים משבחים את התרמוגנזה היא טענתם שכך ניתן לאכול יותר מזון ללא עלייה במשקל. אותם מומחים נוטים לומר שהמגפה של החברה המודרנית היא שאנשים משמינים כשהם אוכלים כמה שהם רוצים, ולכן השאלה שיש לענות עליה היא, "איך ניתן להמשיך לאכול כמה שרוצים, ועדיין לשמור על המשקל? " והתשובה היא, "לאכול מזונות שדורשים יותר אנרגיה לעיכול, כי הם יוצרים חום בגוף ואז הגוף כביכול מאחסן פחות דלק, כלומר, שומן. "האם אתה חושב שהגיע הזמן שאנשים יפסיקו לחשוב כי גישה זו בריאה?

רון רוזדייל:

בהחלט.

אז, אין זה משנה אם מדובר ברכב או באדם, "תדלוק עודף" שנועד להגדלת חום אינו משפר את איכות חילוף החומרים.

רון רוזדייל:

זה לא דבר טוב. ייצור עודף חום יכול לגרום לנזק רב.

מצד שני, האם זה תמיד רע לייצר חום נוסף? לדוגמא, אתלט שהפעילות הגופנית שלו מייצרת חום. האם זה בסדר?

רון רוזדייל:

חלק מהאימון, הוא להסתגל להפטר מהר מחום. במילים אחרות, ככל שהם מסתגלים לאימון, כך הם יזיעו יותר ממה שהיו בתחילת דרכם. תהיה להם סירקולציה טובה יותר להפטר מהחום. זה בהחלט חלק מהאימון, ההסתגלות להפרשת חום היא חלק ממה שיגרום להם להיות ספורטאים טובים יותר.

אתה חושב שזה נכון גם עבורנו?

רון רוזדייל:

זה נכון.

חלק מהמחקרים מצביעים על כך שככל שאנשים מתעמלים יותר, כך חילוף החומרים שלהם במנוחה יורד. אז הם כמו המכונית שתיארת, שיכולה לעבוד בטורים נמוכים במהירות נמוכה, אבל כאשר מגיע הזמן לשים את הדוושה על הגז היא עושה זאת במהירות רבה יותר וטוב יותר. כלומר, כאשר הם מתאמנים, הם מייצרים יותר חום מאשר מישהו שלא מתאמן קשה כמותם. אבל כאשר הם נחים, חילוף החומרים שלהם נמוך יותר. אבל האם הדרך שבה אתלט מייצר חום היא סיבה לומר שמפיקים חום על ידי יותר חלבון – כלומר – לאכול תזונה יותר תרמוגנית היא דבר טוב?

רון רוזדייל:

בכלל לא. שוב, זה לא-אני חושב שמה שאתה מתכוון אליו הוא קצב חילוף החומרים. כאשר אדם עובר לדיאטה דלת פחמימות, חילוף החומרים הכולל שלו אינו גדל בהכרח. קצב חילוף החומרים עשוי לעלות במידה מסוימת אם הוא מרגיש יותר אנרגטי ומתחיל להתאמן יותר, ולנוח פחות על הספה. הוא עשוי לרדת במשקל לא בגלל שהוא שורף יותר קלוריות, אלא בגלל שההורמונים שלו מאותתים בצורה נכונה והם פחות רעבים. במילים אחרות, מה שקורה בדיאטה דלה מאוד בפחמימות, זה שיפור איכות חילוף החומרים, כך שניתן לשרוף שומן כראוי, וחשוב מכך, לאפשר בסופו של דבר איתות  טוב יותר של לפטין ואינסולין שיחליטו איזה סוג דלק לשרוף באופן טוב יותר, במילים אחרות,  מתי לשרוף שומן ומתי לא. רוב האנשים לא מסוגלים לשרוף שומן – בוודאי לא באותה קלות כפי שהם צריכים או היו רוצים. הסיבה לכך היא בשל איתות לא הולם או לא מדויק, של הורמון הלפטין ואף האינסולין, דבר הידוע יותר בשם עמידות ללפטין ועמידות לאינסולין.

אם מישהו עובר לאכילה דלת פחמימות והוא מרגיש כמו סמרטוט, האם אתה תוהה שמא אדם זה טרם הסתגל לשריפת שומן?

רון רוזדייל:

זה נכון. הוא לא. עבור רוב האנשים, ואני כבר חקרתי כמה, כולל רבים שנכחו באוגוסט, בסימפוזיון אבות הבריאות באוניברסיטת הרווארד, שדיברו על כך שהרגישו גרוע תחת דיאטה דלת פחמימות, כאשר אתה חוקר אותם לעומק, אתה מוצא שהם אכלו הרבה יותר מדי חלבון –  פי שניים, שלושה ואף ארבעה מכמות החלבון שאני בדרך כלל ממליץ עליה. אנשים מפחדים משומן באופן עמוק, כך שהם נמנעים ממנו באופן לא מודע, והדבר היחיד שאתה יכול לאכול אם אתה נמנע משומן ופחמימות זה חלבון. לכן, כאשר מתחילים דיאטה דלת פחמימות, אלא אם כן חושבים על כך במודע כל הזמן, צורכים עודף חלבון, דבר שיכול להפוך אותך לאומלל.

לכן, כאשר אנשים מדווחים על תחושה גרועה כאשר הם מבצעים דיאטה דלה מאד בפחמימות  – ודרך אגב, רוב האנשים לא מרגישים גרוע, רבים מרגישים הרבה יותר אנרגטיים. אך בקרב אלו שמדווחים על הרגשה רעה, זה בדרך כלל מפני שהם לא נתנו לגוף מספיק זמן להסתגלות הפיזיולוגית הדרושה במעבר לתזונה דלת פחמימות ועתירת שומן, או, שהם לא עברו את ההסתגלות כי הם אוכלים יותר מדי חלבון, או יותר מדי פחמימות. עודף של כל אחד משני אלה ימנע ממך לעבור את תהליך ההסתגלות. לדוגמא, הם יפחיתו את הפחמימות אבל לא מספיק כדי להתחיל באמת לשרוף שומן. צריכה של 100 גרם פחמימות ליום תמנע ממך כניסה כראוי לקטוזיס, ולכן אי אספקת הדלק "קטון" ההכרחי לפונקציות רבות ושונות בגוף שלא מסוגל פשוט לשרוף חומצות שומן, כמו המוח. או, שהם אוכלים יותר מדי חלבון, כך שהחלבון העודף מעלה אינסולין ועודף החלבון מופנה לשריפה או הופך לסוכר, וגם זה מרחיק אותם מקטוזיס. לכן, אם אתה לא מייצר קטונים בגלל שאתה אוכל יותר מדי פחמימות, או שאתה אוכל יותר מדי חלבון, אז בוודאי שבהתחלה אתה הולך לעבור תקופה קשה ואתה לא הולך להרגיש טוב.

ואני תוהה אם אנשים מסוימים, למשל, חולי סוכרת סוג 1 שנותנים לעצמם מנות של אינסולין וגם "מנות" של סוכר כדי לאזן את האינסולין, אני תוהה אם המנות והסוכר גורמים לכך שהם אף פעם לא יגיעו לנקודה בה הגוף שלהם יסתגל לשריפת שומן.

רון רוזדייל:

אני מסכים לחלוטין. מה שאתה באמת צריך לעשות, זה לשמור על הסוכר בדם נמוך מספיק זמן כדי לכאורה לכבות את הגלוקוסטט. זה כמו תרמוסטט, רק עם סוכר, עם גלוקוז, כך שהגלוקוז יורד בגלל שאתה לא כל כך צריך אותו. אתה מאמן את הגוף שלך כך שהוא שומר רק על כמות מינימאלית של סוכר זמין, ואת היכולת לייצר סוכר במידת הצורך, למקרי חירום אנאירוביים, כגון "בריחה מנמר". אבל אתה לא מחזיק עודפי סוכר בהיכון, היות ואתה צריך לשרוף סוכר כל הזמן בגלל שאתה לא מסוגל לשרוף שומן. למרבה הצער, לרוב המכריע של האנשים על פני כדור הארץ יש בעיה לשרוף שומן, מה שאומר שיש להם יותר מדי סוכר בתזונה ובדם שלהם, ולכן הם משתוקקים כל הזמן לסוכר בגלל שהם לא מסוגלים לשרוף כראוי שומן, ואני חושב שזו באמת סיבת השורש לכמויות ההמוניות של מחלות כרוניות והזדקנות מוקדמת שאנשים חווים. מחלות כרוניות אלה, כמו סוכרת והתקפי לב, לא היו מתרחשות אם אנשים היו אוכלים מזונות נמוכים מאד בסוכר, עם כמות חלבון מתאימה, לא עתירת חלבון, ולאחר מכן היו מספקים את התיאבון על ידי אכילת שומן בעת ה​​צורך.

בנוסף לכך שאתה שואל מהם המזונות שמביאים לשיפור איתות ההורמונים, אתה גם שואל שאלה אחרת. אתה שואל "אילו מזונות מייצרים הכי הרבה חום מטבולי, פשוט על ידי עיכולם, ואילו הכי פחות?" התשובה לשאלה זו נותנת לך מנבא חזק וטוב למה שהכי פחות מתיש את הגוף.

רון רוזדייל:

זה אכן עד כדי כך פשוט. אני לא יודע אם קראת את הפוסט האחרון שלי בבלוג על עמילנים בטוחים, שם אני מציב ארבע שאלות על "עמילנים בטוחים" ולבסוף עונה עליהן. לאחר מכן, מספר אנשים הגיבו בבלוג שלי בביוכימיה נכונה:  שאתה מקבל הרבה יותר מולקולות ATP מגרם של שומן בהשוואה לגלוקוז או חלבון. זה תמך בהנחת היסוד הפשוטה שלי ששומן הוא ללא ספק הדלק המועדף ביותר לשריפה. שומן מייצר הכי פחות חום והכי הרבה אנרגיה זמינה, ניתן למצוא זאת בקלות בספרי הלימוד בביוכימיה.

ובכן, גם אם שריפת השומן היא כל כך "שימושית", האם זה בריא לכל אחד? אתה יכול להאכיל יונק דבש בשומן?

רון רוזדייל:

אני חושב שאתה יכול, למעשה, הוא אולי יוכל לחיות זמן רב יותר. אני לא הייתי אומר שהוא בהכרח יחיה טוב יותר – בגלל שהוא אולי יצטרך לוותר על החיים הטובים שבהתעופפות מפרח אחד למשנהו, ואכילת שומן לא בהכרח תהיה הדבר האידיאלי להנצחת הגנום של יונק הדבש – לו יכולת לסגל את יונק הדבש לחיות משומן, והיית שומר אותו ליד מקור שומן גדול, אותו יונק דבש עשוי היה לחיות חיים ארוכים יותר. אבל אם כל יונקי הדבש הפראיים היו דורשים שומן, הם היו כנראה גוועים ברעב בגלל המחסור במזון זמין. כנראה לא היו להם תינוקות. אז "אמא טבע" התאימה את יונקי הדבש להיות אוכלי סוכר. וזה "הטבע" של הטבע. הטבע לא מטריח את עצמו בסוגיות של אריכות ימים. לא אכפת לו. הוא מודאג מאריכות הימים של הגנום, ולא מהנשאים הזמניים של הגנום , הסומה, כלומר, התאים השומרים על תקינות הגוף שלנו – בניגוד לתאים שנועדו לייצר תינוקות חדשים. הדאגה היחידה של הטבע עם הסומה, הגוף שלנו, היא לשמור עליו מספיק זמן כך שיספק את הדור הבא ויוכל, והוא בתורו יוכל להיות עצמאי.

מה שטבעי, אני חושב, הוא לא בהכרח מה שבריא ליונק דבש מסוים, או אדם מסוים – אחרי הכל, רוב האנשים היו שוקלים בריאות כאמצעי לחיים ארוכים בריאים גם אחרי שלב הרבייה. אני לא חושב שלטבע, היה אי פעם באמת אכפת מבריאות ואריכות ימים לאחר רבייה, מלבד מה שנוגע להורות ואולי גם סבתאות כך שהתינוק יכול לגדול מספיק כדי לעזור לעצמו. תשאל את השאלה, "כיצד חיים ארוכים יותר של ההורים משפיעים על הישרדותו של הדור הבא?" אז תוכל לענות על כמה חידות. למשל, מדוע בני האדם חיים הרבה יותר זמן מאשר שימפנזים?

לוקח לנו  זמן רב יותר כדי לגדול?

רון רוזדייל:

זה נכון. תינוקות אנושיים הם חסרי אונים כשהם נולדים, ולוקח להם זמן ניכר להגיע לכדי סיכוי סביר להישרדות. יותר זמן מאשר לתינוק שימפנזה. אז הטבע חנן את ההורים האנושיים ואפילו הסבים והסבתות בתוחלת חיים ארוכה דיו על מנת לאפשר לילדים לגדול מספיק עד שיוכלו לדאוג לעצמם. זו כנראה הסיבה לכך שבני האדם חיים זמן רב יותר משימפנזים. אבל גם בקרב בני אדם, יש זמן בו היתרונות של חיים ארוכים כבר לא באים לידי תועלת ברורה לחייהם של צאצאיהם. אז אני חושב שאנו צריכים להתרחק מהמחשבה הקבועה שמה שטבעי הוא מה שהכי טוב לבריאות הפרט. אז, רק תסתכל על הרעיון של מה טבעי. פשוט תעשה את מה שטבעי. תאכל מה שטבעי. יש ויכוח גדול על מה זה בעצם "טבעי". ופשוט לשאול את השאלה, "מה הדרך 'הטבעית' בה האנושות ניזונה?" זה לא אותו הדבר כמו לשאול, "מה אני צריך לאכול כדי לשמור על הבריאות והחיים שלי זמן רב ככל האפשר?" אבל שאלה של אריכות ימים עבור בודדים היא שאלה שאנחנו יכולים לשאוף לענות עליה. אנחנו יכולים לפעול כדי להשתמש במדע הכי טוב שאומר לך איך הטבע מאפשר לאדם, או אולי לכל היצורים החיים, לחיות חיים ארוכים ובריאים, במיוחד בתקופת הזמן טרום הרבייה, כאשר הצרכים הם הגבוהים ביותר על מנת לשמר את החיוניות. לכשנמצא את הסוד לחיים בריאים לפני זמן הרבייה, אז נוכל ליישם סודות אלו  לזמן הרבייה ולשנים שלאחריה. אתה יכול ליישם אותם בכל שלב בחיים. לדוגמא, אנחנו רואים שהטבע העניק כמעט לכל בעלי החיים אמצעי הישרדות לזמן רעב, כך שהם יוכלו להתרבות בעתיד, בזמן מתאים יותר. כחלק מכך, לכל בעלי החיים יש חיישנים כימיים, מסלולים הורמונליים המספרים לגנים ולגנום, ולכל תא, מהי הזמינות התזונתית. וכאשר הגוף חש שמזון מצוי בחוסר, הוא מחלק הוראות לכמעט כל התאים, כך שפעילויות של תחזוקה ותיקון התאים עולות לתיעדוף גבוה. הוא מגביר את התיקון העצמי של הדנ"א בתאים, מערכות נוגדות חמצון תאיות, חלבוני הלם חום ומה שנקרא אוטופגיה, סוג של תהליך המנקה את האשפה בתוך התא מהר יותר וטוב יותר.

ניתן להבין את מה שאמרת על הצטיידות כדי לשרוד רעב ולהניח שבני האדם נידונו לאכילה ואכילה כי תוכנתנו להתמודד עם רעב. האם זה מה שאתה אומר?

רון רוזדייל:

לא ממש. למעשה,  תזונה דלת פחמימות ועתירה בשומן נוטה לשמור על תיאבון נמוך מאוד. כשזה מגיע לבריאות, אריכות ימים ושמירה על משקל גוף אידיאלי, הסוד הגדול לדרך זו של אכילה, הוא ש"אות הרעב", שמוביל לרעב וכל השאר, הוא מאוד עתיק. מנגנון זה בטח התעורר זמן קצר לאחר שהחיים החלו, אפילו ביצורים חד-תאיים בים, מה שאומר שזה התרחש לפני שהיה חמצן באטמוספרה. והחיים שגשגו במשך מיליוני, ואפילו מיליארדי שנים, לפני שהיה מספיק חמצן באטמוספרה כדי ש"חיים" יוכלו להשתמש בשומן כחומר דלק. אתה צריך חמצן כדי להיות מסוגל לשרוף שומן. אתה לא צריך חמצן כדי לשרוף גלוקוז. ולכן אותות רעב אלה תלויים בשני יסודות עיקריים, גלוקוז וחלבון, חומצות אמינו מסוימות, אבל לא שומנים. וזה מפתח אמיתי. במילים אחרות, אם אתה שומר על צריכת גלוקוז נמוכה, כך שאיתותי האינסולין והלפטין נשארים נמוכים, וכן, דרך אגב – הפרשת לפטין תלויה במידה רבה בכמות הגלוקוז שאדם אוכל. איתות לפטין מושפע מסוכר יותר מאשר שומן, אפילו, וזה משהו שכולם מתווכחים עליו, אבל זה מאוד, מאוד ברור בספרות. אבל בכל מקרה, כשאתה שומר על רמות סוכר נמוכות, וגם לא אוכל עודף חלבון, כך שאתה לא מפעיל מסלול הידוע כ – mTOR, שחש חומצת אמינו וזמינות חלבון, ושומר על אלה נמוכים, אז אתה למעשה מחקה מצב של הגבלה קלורית. הגבלת קלוריות מגבירה אריכות ימים בכל מיני בעלי חיים. אבל אתה לא צריך להיות מוגבל קלוריות כדי לקבל הטבות אלה, כי אתה יכול לאכול שומן. זה סוג "נסיעה חינם". במצב זה אתה לא גורם לגוף להאמין שיש לך עודף תזונתי שצריך להיות מאוחסן כדי לשרוד מצב של רעב, או לשמש לייצור דור חדש של תאים או צאצאים. זה מאפשר לגוף להישאר במצב של תחזוקה ותיקון.

אתה מדבר על האבולוציה של מסלולי האיתות שלנו, ואיך שומן עוזר להם להישאר "רגועים" ומקדם את הבריאות שלנו. אבל האם יכול להיות שאכילת שומן ואחסונו הינה פעולה בסיסית אף יותר? האם השומן גורם פחות נזק של חום באופן בו הוא מאוחסן והשפעתו על חילוף החומרים?

רון רוזדייל:

זה נכון מאד. אפשר לראות את השומן כדלק הרבה יותר נקי מסוכר, מה שנכון. הוא גורם פחות נזק מאשר שימוש בשריפת סוכר כדלק היומיומי. אבל אנשים ברחבי העולם נאלצים לשרוף סוכר כל הזמן כי הם לא יכולים לשרוף שומן כמו שצריך, והסיבה לכך היא משום שהאותות שאמורים לומר לנו אם לשרוף סוכר או שומן, כלומר לפטין ואינסולין, נפגמו לאורך זמן בגלל התזונה המודרנית עתירת הפחמימות שלנו, בפרט, שגופם לא יכול לבצע כראוי מה שמכונה "חלוקת דלקים." הם לא יכולים לעבור בין השומן וסוכר כמו שצריך.

לבעלי חיים רבים יש את היכולת לעבור בין דלקי שומן וסוכר במהירות רבה. לדוגמא, יונק דבש שותה בדרך כלל "מים ממותקים", ובמשך היום, הסוכר שלו מרקיע שחקים.  מעל 600 סוכר בדם מה שיכול להרוג אדם. אבל יונק הדבש שורף את הסוכר במהירות, וכל עודף הולך לכבד שלו. הכבד הופך לשומני להפליא, אבל אז בלילה, יונק הדבש שורף את רוב השומן משם. אז יש לו מערכת מאוזנת להפליא למיתוג משריפת סוכר לשריפת שומן.

רון רוזדייל:

כאשר אתה מסתכל על דוגמאות של בעלי החיים, צריך לזכור מספר דברים, הראשון, שלטבע לא ממש אכפת לו אם הם יחיו חיים ארוכים. הטבע מנסה רק לגרום להם לחיות מספיק זמן כדי להיות מסוגלים להתרבות. השני, יש להם חלוקת דלק תקינה, כפי שהזכרת. הם יכולים לשרוף שומן היכן ומתי שנכון לכך. אז למרות שהם עשויים לאגור שומן בכבד שלהם, הם יכולים להוציא אותו מהכבד שלהם בקלות רבה. באנשים מודרניים, הבעיה עם התנגדות לפטין, היא שהם לא יכולים לעבור בקלות משריפת סוכר לשריפת שומן. ואז הם מאחסנים הרבה שומן בטני שהם לא יכולים לגשת  אליו כראוי. ואז הוא ממשיך להבנות ולאחר מכן פוגע במערכות החיוניות של האיברים השונים, כגון תפקודי כבד, לב, וכו'. אז זו הבעיה העיקרית, ועלול לקחת זמן רב כדי לפתור אותה, אבל ברגע שהיא שם, זו בעיה. לבני האדם יש אתגר נוסף להתמודד עימו, שלבעלי חיים רבים אין, פשוט משום שרוב בעלי החיים לא חיים מספיק זמן כדי להיתקע עם בעיות לטווח ארוך. לדוגמא, בבני אדם וביונקי דבש, תהליכים מולקולריים מסוימים, כמו, תוצרי סכרור (גליקוליזה) מתקדמים, לוקח זמן לצבור, ויכול להיות שחלק מבעלי החיים ששורדים על דלקים עתירי פחמימות פשוט לא חיים מספיק זמן כדי לצבור סכרור ברמה כזו שתפגע בתפקודי האינסולין והלפטין שלהם.

אנחנו יודעים, למשל, שבני האדם בגיל הילדות הינם בעלי בריאות טובה למדי, למרות שעכשיו אנחנו מתחילים לראות "סוכרת מבוגרים" אפילו בקרב הצעירים. אבל על פי רוב, ילדים הרבה יותר בריאים ממבוגרים. הם יכולים לאכול, והם אוכלים, הרבה ג'אנק פוד, אבל הם לא סובלים מסוכרת והשמנת יתר ומחלות לב, בדרך כלל שלב מאוחר יותר בחייהם. הסיבה לכך היא שגוף צעיר מסוגל לפצות על תזונה לקויה. הם יכולים לשרוף עודפים מהר יותר. גופם יכול , כביכול, להגדיל את התרמוגנזה. שריפת האנרגיה הנוספת הזו לא בהכרח בריאה, אבל הילדים לא שמים לב לזה באותו הרגע. דבר זה גורם לשיבושי איתותי הלפטין והאינסולין בשלב מוקדם, מה שמעלה את הסיכוי שמאוחר יותר בחיים, גופם כבר לא יוכל לפצות על התזונה הלקויה. ואז הם מקבלים בעיות שאנו מכנים כיום מחלות. הסוכר בדם שלהם עולה, ואנחנו קוראים לזה סוכרת. הם משמינים. אם נתחיל למדוד תנגודת או רגישות לאינסולין ולפטין בשלב מוקדם בחיים, נמצא שיש התקדמות כמעט מרגע הלידה, למעשה עוד לפני הלידה, תלוי בתזונת האם. אם אמא אוכלת דיאטה עתירת פחמימות, הילד שלה עלול להיוולד כבר עם תנגודת אינסולין ולפטין.

האם יש אנשים ברי מזל, שגופם גמישים יותר בהתמודדות עם המעבר הלוך ושוב בין שריפת שומן ושריפת סוכר? אחרי הכל, ספורטאים מעידים שהפעילות הגופנית שלהם שומרת על גופם חזק ועמיד יותר בהתמודדות עם מזונות שונים וגם התמודדות עם ייצור חום.

רון רוזדייל:

זה מדויק מאד. הצהרה שנתתי לפני מספר עשורים תקפה גם להיום. ככל שתשרוף יותר שומן, כך תהיה בריא יותר , וככל שיותר סוכר, תהיה פחות בריא. בתנאי שאתה לא נדרסת ממשאית או משהו כזה..

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s