ד"ר ג'ייסון פונג – השמנה הורמונלית – ההשפעה הקטלנית של פרוקטוז – חלק לא

פוסט זה מוגש כשירות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב של הפוסט המקורי. את הפוסט המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום: מיכל גביש.

במשך שנים, פרוקטוז נחשב ממתיק לא מזיק בגלל האינדקס הגליקמי הנמוך שלו. פרוקטוז נמצא באופן טבעי בפירות. הבעיה, כפי שקורה לעתים קרובות, היא עניין של קנה מידה. בזמן שצריכת פירות טבעית תרמה רק כמויות קטנות של פרוקטוז לדיאטה, הוספת ממתיקים, במיוחד בצורה של סוכרוז או של סירופ תירס עתיר פרוקטוז (HFCS) הוסיפה ממנו כמויות גדולות.
צריכת פרוקטוז

שיא צריכת פרוקטוז הושגה קצת לפני שנת 2000, כאשר אנשים התחילו להיות מודאג לגבי הקשר בין סירופ תירס עתיר פרוקטוז (HFCS) לבין השמנת יתר. אצל מתבגרים היתה צריכה גבוהה במיוחד של פרוקטוז. פרוקטוז הוא פחמימה טבעית מתוקה. מה רע בה?

סירופ תירס עתיר פרוקטוז פותח בשנות השישים כסוכר נוזלי שווה ערך לסוכרוז. סירופ תירס עתיר פרוקטוז הכיל 55% פרוקטוז ו 45% גלוקוז בהשוואה לחלוקת 50-50 שבסוכרוז. סוכרוז עובד מסלק סוכר ומקני סוכר. אמנם הוא לא בדיוק היה יקר, אבל גם לא היה בדיוק זול. סירופ תירס עתיר פרוקטוז, לעומת זאת, יכול להיות מעובד מהמון תירס זול שזרם מהמערב התיכון האמריקאי.

סירופ תירס עתיר פרוקטוז מצא את ביטויו הטבעי במזון מעובד. הוא היה נוזלי ולכן שולב בקלות לתוך כל מזון. ואכן, הוא מצא את דרכו לכמעט כל דבר. רוטב פיצה, מרקים, לחמים, עוגיות, עוגות, קטשופ, רטבים – רק תגיד מזון מעובד, זה כנראה היה סירופ תירס עתיר פרוקטוז. היתרונות לא עצרו שם:

השמנת HFCS

  • מתוק יותר מסוכרוז
  • מונע כווייות קור
  • עוזר בהשחמה
  • מתערבב בקלות
  • מאריך את חיי המדף
  • שומר על רכות הלחמים

אבל היה ייתרון מכריע אחד לסירופ תירס עתיר פרוקטוז בהשוואה לסוכרוז. הוא היה זול. לחברות המסחריות זה היה חשוב יותר מכל דבר אחר בעולם. זה היה זול, זול, זול. בהתחשב בדמיון שבין סירופ תירס עתיר פרוקטוז וסוכרוז, הרוב לא חשבו שיש הבדל משמעותי בין סירופ תירס עתיר פרוקטוז וסוכרוז. וזה היה זול. יצרני מזון מיהרו להשתמש בסירופ תירס עתיר פרוקטוז בכל הזדמנות שהיתה להם.

סההגאות הזו החלה להשפיע בשנת 2004 כאשר ג'ורג בריי פרסם מחקר שהראה כי העלייה בהשמנה שיקפה את העלייה בשימוש בסירופ תירס עתיר פרוקטוז. עם זאת, באותו הזמן, חלה ירידה משמעותית בשימוש בסוכרוז, שהיה יקר יותר. סירופ תירס עתיר פרוקטוז רק החליף את הסוכר המזוקק היקר יותר בתזונה של אמריקה.

העלייה בהשמנה למעשה שיקפה למעשה את העלייה בשימוש בסוכר. בין אם זה היה 55% פרוקטוז (HFCS) או 50% פרוקטוז בסוכרוז. זה לא סביר שזה עשה הבדל גדול. הבעיה הייתה פרוקטוז.

התוצאה החשובה ביותר של סערה זו הייתה העליה בתשומת הלב לסכנות של עודף פרוקטוז בתזונה. חוקרים החלו לחקור את ההבדלים בין גלוקוז ופרוקטוז. מתברר שיש הבדלים רבים. גלוקוז יכול להיות בשימוש על ידי כל תא בגוף. ואכן, תאים מסוימים יכולים להשתמש רק בגלוקוז. תאי דם אדומים שפי שראינו כבר מסוגלים להשתמש רק בגלוקוז. שרירי שלד, כשיש להם צורך באנרגיה מהירה ונגישה, יעדיפו לצרוך גלוקוז, כמוהם, לכל תא יש את היכולת הזו. אין לאף תא בגוף את היכולת להשתמש בפרוקטוז לאנרגיה.

חילוף חומרים פרוקטוזמחקרים בהטמעת פרוקטוז הראו כי הפרוקטוז החופשי נספג בקושי במעי האדם. עם זאת, הנוכחות של גלוקוז מגדילה באופן משמעותי את ספיגת הפרוקטוז. היכן שגלוקוז דורש אינסולין לקליטה מקסימלית, פרוקטוז לא. רוב התאים לא קולטים פרוקטוז והוא למעשה עובר מטבוליזם רק בכבד. בזמן שגלוקוז יכול להתפזר בכל הגוף לשימוש כאנרגיה, פרוקטוז מתרכז כמו טיל מונחה בכבד.

פרוקטוז הופך במהירות לפרוקטוז-1-פוספט ללא הגבלה. כאשר עודף של גלוקוז נצרך, יש לגוף מנגנון טבעי שמגביל את עומס היתר מוגזם שלו על מערכת חילוף החומרים. לפרוקטוז אין מערכת כזו. ככל שאתה אוכל, יותר ממנו עובר מטבוליזם. זה הופך להיות גלוקוז, חומצת החלב וגליקוגן – והכל מרוכז בכבד. עם צריכת רמות גבוהות יותר של פרוקטוז, הוא הופך להיות אצטיל-CoA אשר נדרש לצורך הסינתזה של חומצות שומן. מה שזה אומר שהפרוקטוז העודף הופך לשומן בכבד. כבד שומני. רמות גבוהות של פרוקטוז יגרמו כבד שומני.
בלון מרוקן

כבד שומני חיוני בהחלט בפיתוח עמידות לאינסולין בכבד.

תחשבו על זה ככה. אינסולין בדרך כלל משתחרר כאשר אנו אוכלים. זה מכוון את הגלוקוז להיות מאוחסן כאנרגיה לשימוש מאוחר יותר, כאשר אנחנו לא אוכלים. בטווח הקצר, חלקו מאוחסן כגליקוגן. עם זאת, יש כמות מוגבלת של גליקוגן שנוכל לאחסן בכבד. שאר הגלוקוז צריך להיות מאוחסן בצורת שומן. אז אינסולין מקדם את הייצור של שומן בכבד, תהליך המכונה de novo lipogenesis או (DNL). זה אומר ייצור שומן חדש. זה התהליך של הפיכת גלוקוז לשומן. אינסולין הוא ההורמון שדוחף אנרגיית מזון לאיחסון.

בלון מנופח

כאשר האינסולין נמוך, תהליך זה מתהפך. גליקוגן מתפרק לגלוקוז ("גליקוגנוליסיס") והשומן החדש הופך לאנרגיה. אם אנחנו מאזנים בין תקופות האכילה עם תקופות הצום, אז לא נצבר שומן נטו, מערכת ההפעלה מתוכננת היטב היטב. הבלון הכחול מעל מתאר מצב נורמלי שבו קל יחסית לשנע את הסוכר לאחסון ולהוציא אותו גם כן.

אבל מה קורה אם הבלון מנופח מדי? מה אם הכבד, אשר מאחסן קצת שומן, הוא מלא וגדוש כבר בשומן? אינסולין מנסה לדחוס יותר שומן לתוך כבד שכבר מלא לחלוטין בשומן. בדיוק כמו שזה קשה יותר לנפח בלון שכבר מנופח, יש לאינסולין קושי גדול יותר בניסיון לדחוף את אנרגיית המזון לתוך הכבד. זה דורש רמות גבוהות יותר ויותר של אינסולין כדי להעביר את אותה הכמות של סוכר לכבד השומני. מילה נוספת לתופעה זו היא עמידות לאינסולין. הגוף הוא עכשיו עמיד למאמציו של אינסולין. רמות נורמליות של אינסולין לא יוכלו לדחוף סוכר לתוך הכבד.

בעיה אחרת עם הכבד הדחוס מדי היא שהוא זקוק לרמות גבוהות של אינסולין כל הזמן כדי לשמור על אחסון הסוכר והשומן. אם רמות האינסולין יתחילו לרדת, אז הסוכר יתחיל להחליק החוצה, בדיוק כמו הבלון המנופח. זה מוביל לרמות גבוהות של סוכר בדם, שהגוף לא אוהב וינסה להתנגד עם רמות אינסולין גבוהות יותר. במילים אחרות, עמידות לאינסולין גורמת לרמות אינסולין גבוהות. רמת אינסולין גבוהה תעודד אחסון של סוכר ושומן בכבד. זה גורם לעוד יותר הצטברות של שומן בכבד השומני ויגרום ליותר עמידות לאינסולין. מעגל קסמים קלאסי.

זה נכון רק בכבד. שרירי השלד ישארו עם רמות נורמליות של רגישות לאינסולין וכך גם המוח (היפותלמוס). פרוקטוז שונה באופן משמעותי מגלוקוז כי פרוקטוז הוא 100% עובר חילוף חומרים בכבד. זה ההבדל בין לחיצה עם פטיש ולחיצה עם מחט. אתה לא צריך ללחוץ הרבה כאשר הכל מרוכז בנקודה אחת. הפרוקטוז כולו מכוון כבד.

פרוקטוז גורם לכבד שומני. כבד שומני גורם עמידות לאינסולין. מה אכפת לנו? בגלל עמידות לאינסולין נגרמות רמות אינסולין גבוהות. רמות אינסולין גבוהות יותר מניעה את ההשמנה.

המשך כאן עם השמנה הורמונלית – פרוקטוז גורם לתנגודת אינסולין – חלק לב

התחל כאן עם קלוריות א – למה אנחנו משמינים?

לראות את כל ההרצאה – אטיולוגיה של ההשמנה 4/6 – פתרון המהיר

מודעות פרסומת