ד"ר סטיב פיני – דיאטה דלת פחמימות שומרת טוב יותר על גליקוגן מאשר דיאטה עתירת פחמימות (ראיון מתומלל)

פוסט זה מוגש כשירות לציבור. הזכויות על התוכן שייכות לכותב של הפוסט המקורי. את הפוסט המקורי ניתן למצוא בכתובת הזאת.

תרגום: זהר אמין.

אני יכול לרכב במשך שלוש שעות רצופות וללכת 60 מייל, ללא כל רעב או תשוקה למזון ומבלי לפגוע בביצועים. אני רוכב את 20 המייל האחרונים בחזרה הביתה  בדיוק כמו שאני רוכב ביציאה מהבית.

סטיב פיני, ספר לנו מי אתה בבקשה?

אני רופא ויש לי התמחות ברפואה פנימית. בתחילת הקריירה שלי כבר התחלתי להתעניין בתזונה וקיבלתי תואר דוקטור בביוכימיה התזונתית. זה היה לפני בערך 30 שנים מוזרות, ומאז העניין המרכזי שלי היה בהתמודדות עם סוגיות משקל, כלומר, השמנה, פעילות גופנית ו"חוקי הכלכלה" האנושית של השומנים השונים, אלו שאנו מכניסים לפה או אלו שאנו מייצרים בגופנו.

אתה כוכב בסרט תיעודי קנדי בשם "דיאטת השומן הגדולה שלי", בגלל שעזרת לקבוצה שלמה לשנות את הרגלי האכילה שלהם –  על מנת להפחית את העמידות לאינסולין ולרדת באופן משמעותי במשקל. אתה אחד המחברים של ספר על דיאטת אטקינס שעודכן על ידך יחד עם שני מדענים אחרים.

זה נכון באופן חלקי. היה לי תפקיד קטן ב"דיאטת השומן הגדולה שלי". הכוכב הוא ד"ר ג'יימס וורטמן, רופא קנדי. ואכן, אני מחבר שותף של "ספר אטקינס המעודכן", שיצא במרץ אחרון.

אתה גם נמצא בתהליך כתיבת ספר חדש, טכני יותר, על דיאטות עתירות  שומן.

זה נכון. ד"ר וולק, שהינו אחד המחברים של הספר על דיאטת אטקינס, חש כמוני, שיש צורך לחשוף מידע נוסף לאנשים שמתעניינים בצד הרפואי של דיאטות דלות פחמימות, עם הסבר מפורט יותר על פעולתו של גוף האדם כאשר הפחמימות מוגבלות. הספר קריא הן עבור מטפלים רפואיים, הן מתעניינים בנושא והן סתם אנשים משכילים מהשורה.

האם אתה ספורטאי?

אני פעיל. למרות שלא הייתי מעורב באתלטיקה תחרותית מאז התיכון.

האם אתה שומר על תזונה דלת פחמימות, ועתירה בשומן?

כן, מודה באשמה.

כמה נמוך בפחמימות וכמה גבוה בשומנים?

אני נע בין 25 ל 50 גרם פחמימות ביום. אני אוכל כמות מתונה של חלבון. זו לא תזונה עתירת חלבון. אני אוכל 2,800 קלוריות ביום, ולכן חלבון מתון הוא 500 עד 600 קלוריות ביום והפחמימות הן סביב 100 קלוריות ביום. אני אוכל יותר מ -2,000 קלוריות של שומן על מנת לשמור על המשקל שלי. יוצא מזה שאני צורך בין 70ל 80 אחוז  מהקלוריות משומן.

לדעת רוב המומחים לפעילות גופנית, השרירים שלך צריכים להיות גמורים. אתה לא צורך מזון שמזין את השרירים שלך בגליקוגן. האם אתה סובל רוב הזמן מכאבים ותשישות?

colourspace-שלוש-בננות

לא, ואחד הדברים המרתקים ביותר במעבר מדיאטה עשירה בפחמימות, שצרכתי בעבר, לדיאטה דלת פחמימות, זה מה שעשיתי לפני שש שנים... הדרך העיקרית שבה אני עושה ספורט היא על ידי רכיבה על אופניים, והמרחקים שלי נעים 20-60 מייל, ואני מתאמן בין פעמיים לשלוש בשבוע.

בעבר, נהגתי לסווג את הרכיבה שלי כ"בננה אחת", "שתי בננות" או "שלוש בננות". אם רכבתי 60 מייל, הייתי צריך לקחת איתי שלוש בננות ולאכול אחת כל שעה. אחרת, היה נגמר לי הכוח והייתי נגרר הביתה או מזמין מונית.

זה קרה כי נגמר לי הדלק מהפחמימות בגוף. זאת למרות שבכל רגע נתון היו לי עשרות אלפי קלוריות של שומן בגוף, לא יכולתי להשתמש בו ביעילות. לכן, כאשר נגמר לי הדלק מהפחמימות בגוף. זה המקור לתפיסה שפחמימות נחוצות לפעילות גופנית.

לוקח לגוף מספר שבועות הסתגלות להגבלת פחמימות בתזונה – אתה צריך לעבור את דרך החתחתים הזו ולאלץ את הגוף להסתגל לדיאטת דלת פחמימות, כלומר לתת לתאים לשנות את רמות האנזימים על מנת לשרוף שומן ביעילות. ברגע שזה קורה השומן יכול לשמש עבורי כדלק, ואז, כשאני יוצא לסיבוב, יש לי 40,000 קלוריות זמינות של שומן בגוף.

כיום אני לא נושא כלל מזון כאשר אני יוצא לרכיבה. אני לוקח איתי מים, ושום דבר אחר שיכול להעלות את רמות האינסולין שלי. במצב הזה, אני יכול לרכב ברציפות במשך שלוש שעות וללכת 60 מייל ללא כל רעב או תשוקה למזון או לפגוע בביצועים שלי. ואני רוכב את ה 20 מייל האחרונים בחזרה הביתה בדיוק כמו שיצאתי מהבית לרכיבה.

אולי אתה רוכב לאט יותר מאשר רכיבת "שלוש הבננות" שלך.

לא. אני היום מהיר לפחות כמו שרכבתי אז, כאשר הייתי צעיר בשש שנים ואכלתי פחמימות. ואני בשלב בחיים שבו הביצועים שלי באופן תיאורטי היו אמורים לרדת בגלל הגיל, ואני יכול לרכב 18 עד 20 מייל לשעה עדיין, ואם מישהו צעיר מנסה להאיץ ולעקוף אותי אני מסוגל להצמד אליהם, בדיוק כמו שעשיתי לפני עשר שנים.

אז אתה לא צריך פחמימות כדי להמשיך לרכב? אתה לא נתקע בדרך (hit a wall) כפי שקרה לך כאשר היית אוכל פחמימות?

זה נכון. מיכל הדלק הרבה יותר גדול מאז שויתרתי על פחמימות. מכיוון שאנו מסוגלים לאחסן רק כ 1500 קלוריות כפחמימות. אם אני שורף 600-700 קלוריות לשעה, ואני תלוי רק בגליקוגן, זה שווה ערך לכשעתיים של דלק. אבל אם יש לי 30,000 עד 40,000 קלוריות של דלק בשומן שלי, אני יכול לרכב במשך ימים.

אם יש לך כל כך הרבה שומן בגוף שלך, זה אומר שאתה שמן?

שומן גוף מצוי בתאים ויש קרום תא וגרעין תא וכן הלאה, ואם אתה לוקח את זה בחשבון, אז קילו אחד, שהוא 2.2 פאונד, מכיל כ -7,000 קלוריות של שומן. אז אם יש לי 40,000 קלוריות של שומן בגוף שלי, אז יש לי כ -6 קילו של שומן, כלומר 12 עד 14 פאונד של שומן בגוף ששוקל כ -165 פאונד. לי כנראה יש יותר מזה. אבל אחוז השומן בגוף שלי. . . הוא כ – 15%. די רזה עבור בחור בגיל שלי. לרץ מרתון מאומן יכול להיות כ – 8% שומן, ואם הוא שוקל כ -150 פאונד, שזה בערך 12 פאונד שומן בגוף, או כ – 40,000 קלוריות של שומן.

האם אתה האדם היחיד שמשתמש בדיאטה דלת פחמימות ומצליח כספורטאי?

אנשים רבים עושים זאת, ובאופן די משעשע הם מדווחים כי הביצועים שלהם זהים או טובים יותר ממה שהיה בפחמימות גבוהות. ד"ר ג'יימס וורטמן, למשל, הכוכב של "הדיאטה עתירת השומן שלי", גילה בשנתו ה – 50 שהוא חולה סכרת סוג II, מחלה שקיימת במשפחתו. וורטמן עבר לתזונה דלת פחמימות והסכרת שלו נשלטת כיום באופן מוחלט. הוא גולש נלהב, ואני אישית ראיתי אותו גולש ללא הפסקה בגובה מכובד של 5,000 רגל בהר ויסלר בקולומביה הבריטית. ברור שהתפקוד שלו לא נפגע בגלל הדרך בה האוכל.

אבל הפיזיולוגים של הספורט מזהירים שזה לא אפשרי להיות ספורטאי בדיאטה דלת פחמימות. הם אומרים שהגליקוגן נפגע בדיאטה זו. גליקוגן הוא חומר עמילני שעשוי מסוכר ומאוחסן בתאים שלנו.

גליקוגן אכן נכנס לשריר ולכבד. הגליקוגן בשריר נשרף רק בשרירים. הגליקוגן בכבד יכול מסוגל להשתחרר לזרם הדם, דבר שהכרחי על מנת לשמור על המוח שמח. משק האנרגיה של הגוף כולל לא רק אספקה לשרירים אלא גם למוח. אם אספקת הדלק למוח יורדת, אז אתה לא מרגיש טוב. מצב זה נקרא על ידי רצים "להיתקל בקיר", ועל ידי רוכבי אופניים "להדפק" (bonking).

כל המחקרים שבדקו את התלות פחמימות נעשו למשך פחות משבועיים. לא בוצע אף מחקר שארך יותר משבועיים והוכיח את היתרונות של דיאטה עתירת פחמימות. אני באופן אישי, חקרתי את הנושא על ידי זה שהזנתי במשך ארבעה שבועות רוכבי אופניים מאומנים בדיאטת האינואיטים. האינואיטים אלו אנשים שחיו באזור הארקטי ואכלו מעט מאד פחמימות, והרבה מאד שומנים. בשבועיים הראשונים, רוכבי האופניים דיווחו שהאימונים שלהם נפגעו, והם לא מרגישים טובים. היה להם קשה מאד לשמור על משטר האימונים שלהם. אבל אחרי שבועיים, הם דיווחו על הרגשה טובה והביצועים שלהם, שנמדדו במבחני מעבדה, חזרו לעצמם. ידעתי שזה נכון, כי רכבתי איתם כדי למנוע מהם לעצור ולאכול משהו שהם לא צריכים במסגרת התזונה בניסוי. מדדנו את הכוח האירובי המירבי וזמן הסיבולת עד להתשה. בחנו ביצועים לפני ואחרי, קיבלנו אותן עקומות כוח עקומות על אופניים נייחים תחת משך סט מסוים. לאחר שבועיים של הסתגלות לדיאטה הקטוגנית לא הייתה ירידה בביצועים.

כאשר עשיתי את הפרויקט הזה הסתקרנתי אודות אותם אנשים שחיו בסוג זה של דיאטת אינואיטים. קראתי כתבי עת של חוקרי קוטב. אחד מהם היה מנתח בצבא ארה"ב בשם פרדריק שוואטקה (Schwatka). בשנת 1881, הוא יצא מהחוף המערבי של מפרץ הדסון. תר את החבל הארקטי באופן יבשתי יחד עם משפחות אינואיטיות, בחיפוש אחר משלחת אבודה של הצי המלכותי. זה אומר שהוא עסק בחיפושים במשך 15 חודשים, בהם הלך ברגל יותר מ – 3,000 מייל, במצב בריאותי מצוין.

בתיעוד שביצע אודות המסע, כתב, שבתחילה כאשר צרך את התזונה הילידית חש שלא בטוב ולא היה מסוגל לבצע את המסע. הוא חש חולשה ברגליים. זה עבר אחרי מספר שבועות ולאחר מכן נסיעה ממושכת במזחלת הייתה אפשרית.

אז זה לא רק אני. ואלו לא היו רק רוכבי האופניים שבדקתי. מדובר על הרבה אנשים, שמרגע שנתנו לגופם מספיק זמן להסתגל, והגוף מדהים ביכולתו לעבור מתלות בפחמימות, יכלו לגשת למאגרי השומן שלהם ללא פגיעה בכוח ובביצועים אירוביים, וזאת לעומת התלות בפחמימות שהן טנק דלק קטן מאד יחסית.

סטיב פיני, כשאתה אומר שההסתגלות לוקחת שבועיים עד שלושה שבועות, אז האם מישהו יכול להסתגל לתזונה על ידי אכילה דלת שומן ביום אחד ועתירת בשומן ביום אחר במטרה להקל ולבצע זאת בהדרגה?

לא חקרנו את זה. אבל בדרך כלל, כאשר אנשים מנסים את זה, הם פשוט מרגישים רע. כאשר יש לך ספייקים של אינסולין, כתוצאה מהמיתוג בין הדיאטות זה כמו לנסוע ברכבת הרים.
אתה מכלה את גופך מדלק הפחמימות. התהליך של ההסתגלות דורש זמן, שבו באופן עקבי לא צורכים פחמימות, ובתקופה זו הגוף לומד לחיות בשלום ללא פחמימות. רוב ההסתגלות מתרחשת בשבועיים הראשונים, אבל חלק מהאלמנטים היותר עדינים בתהליך ההסתגלות עוד ממשיכים לשבוע הרביעי והשישי לאחר מכן.

מה קורה אם מישהו מפחד משומן, אבל מבין שהוא צריך לקצץ בפחמימות. ואז הוא אוכל סטייק של 400 גרם  בלילה כדי לקבל אנרגיה מהחלבון בסטייק. אז הוא עושה את מה שאתה ממליץ?

לאינואיטים לא הייתה תרבות של קרוא וכתוב, כלומר הם לא כתבו את מה שהם אכלו. אבל היו אנשים שחיו בקרב האינואיטים , ותיעדו בצורה מדויקת , הצביעו על כך שהאינואיטים נמנעו, למעשה, מאכילה מרובה של בשר רזה. הייתה להם מחלה שנקראה על שם המצב שבו צורכים יותר מדי חלבון ופחות מדי שומן. אפשר לתרגם את שם המחלה ל"מחלת הארנב", כי כאשר הגיע האביב ובמידה ונגמרה להם אספקת החורף אז הציד כמעט היחיד שהיה להם בתקופה זו היה מבוסס על ארנבות רזות במיוחד. במידה והפריזו באכילתן הם הרגישו רע. במידה והצליחו לצוד אייל (קאריבו) שעדיין לא היה מפוטם דיו באביב , הם היו מעדיפים לאכול את הלשון, ומח העצם והכבד, שהמהווים את החלקי המזינים ביותר של החיה. הם ישמרו את צלי הכתף והסטייקים, שאנו מתייחסים אליהם כמעדן, לטובת הזנת הכלבים, משום שזה בשר רזה יותר, וחילוף החומרים של הכלבים מותאם יותר להתמודדות עם ארוחה עתירה בחלבון. האינואיטים הבינו זאת באופן אינסטינקטיבי. הם שמרו את השומן לעצמם, ונתנו את החלקים הרזים לכלבים. בדרך זו הם הם הצילו את עצמם מקלקול קיבה ומעיים, נפיחות, חולשה ובמקרים החמורים ביותר, מחלת כליות.

ובכן, מה אם, במקום לאכול רק החלק הרזה ביותר של הבשר, אז היו אוכלים סטייק צלעות של 400 גרם, או עוף עם העור. האם הם היו נמנעים מאותה "שפעת ארנבים", או שזה עדיין יותר מדי חלבון?

סטייק משויש קלות, במונחים של אנרגיה (קלורית לצורך העניין), מכיל 50-50 חלבון ושומן. סטייק משויש באופן משמעותי מכיל 75 אחוזים מהקלוריות משומן ו -25 אחוזים מחלבון. עוף, עם העור, כאשר הבשר כהה הוא עשוי להיות 50-50 חלבון ושומן, אבל כאשר הבשר לבן הוא יכיל יותר חלבון, אפילו עם העור. אז כמקור אנרגיה, זה מכיל יותר מדי חלבון. . .אלא אם כן האדם מנסה לרדת במשקל, ולכן משתמש בשומן ממאגרי הגוף שלו. במילים אחרות, להיות בדיאטת שומן גבוהה כי אתה מקבל שומן מהמאגרים של הגוף.

בסופו של דבר, אנשים רבים, בוחרים בדיאטה דלת פחמימות על מנת לרדת במשקל. עבורם, דיאטה שמתונה בחלבון עשויה להיות עשירה בשומן כי הם שורפים את השומן שלהם לאנרגיה. כאשר אתה מעוניין לרדת במשקל, בדיאטה קטוגנית, אתה יכול לאכול פחות שומן בצלחת שלך, כי אתה שורף את השומן שמגיע מהמאגרים שלך. זה בא מהמותניים, ירכיים וכן הלאה.

כאשר אתה שורף את השומן בגוף שלך, זה עשוי להיות כאילו זו דיאטה עתירת חלבון. אבל הסקאלות משתנות, כי הגוף שורף שומן עצמי. אבל אם אנשים מורידים משקל ומחליטים להישאר על דיאטה דלת פחמימה כדי לשמור על משקלם, אז על מנת שהמשקל יהיה יציב, הם צריכים לאכול כמות ניכרת של שומן, במילים אחרות, הם צריכים להגדיל את צריכת השומן שלהם, דבר שאמור לעבוד כהלכה, כי עד כה, הגוף שלהם הסתגל וכבר צריך להיות מאוד יעיל בשריפת שומן.

ובכן, אם ספורטאי אוכל סטייק של 400 גרם, האם הוא צורך יותר מדי חלבון?

זה תלוי בגובה והמשקל של אותו ספורטאי. כמו כן, כמות החלבון שאתה אוכל תלויה בכמה השרירים שאתה צריך לשמר. אז, גבר שרירי וגבוה זקוק ליותר חלבון לשמירה על מסת גוף רזה מאשר אישה פחות אתלטית וקטנה.

אז בוא נתאר ספורטאי בגובה 1.80 ושרירי יחסית.

אז המשקל שאליו נתייחס יהיה כ – 80 קילו, פלוס מינוס. בדיאטה דלת פחמימה אנו ממליצים על 1.5 גרם חלבון לכל קילו ממשקל גוף. אז זה יוצא 120 גרם מחלבון. זה הסף הנמוך. ניתן להגיע עד 2 גרם לקילו, או 160 גרם חלבון ליום. עכשיו, אם מדובר על סטייק בן 400 גרם (14 אונקיות) –  בכל אונקיה של סטייק מוכן יש סביב 7 גרם חלבון, כך שבכל הסטייק יש כ – 100 גרם חלבון. אם הצריכה היומית של אותו אדם צריכה להיות בין 120 ל-150 גרם, אז הסטייק מייצג יותר ממחצית מצריכת החלבון היומית המומלצת לאותו היום. דוגמא נוספת, הוא אכל לארוחת בוקר שתי ביצים ו -2 רצועות בייקון, אז בארוחה יש כ – 25 גרם חלבון, ולצהריים טונה עם סלרי וחסה ולארוחת ערב סטייק, אז זו אמורה להיות פחות או יותר סך הצריכה היומית המומלצת לאותו יום של חלבון. זה אמור להיות נסבל, כל עוד אותו אדם לא מרגיש מקופח כי נאלץ לחכות בקוצר רוח לאותה מנת חלבון גבוהה בארוחת הערב שלו.

זה יהיה יותר מדי חלבון בשבילי, אני 1.73. יש לי לבלב חלש, ולכן אין לי יכולת לספוג כמות עודפת של חלבון שעלולה להיות מומרת לסוכר. זה עלול להעלות את רמת הסוכר בדם שלי. זה מה שקורה לחלבון אם מישהו אוכל ממנו יותר מדי.

אז אני מנסה לאכול פחות חלבון. מארי גנון, מומחה נוסף לחילוף חומרים של חלבון, גורס כי אנשים יכולים לאכול משמעותית פחות חלבון ממה שאתה מציע, כי כמות ניכרת מחלבון הגוף יכול להיות ממוחזר וזמין שוב לגוף. בזמן שאתה, כאשר מדובר על ספורטאים, טוען שיש צורך ביותר חלבון מזה.

כשהאכלנו את רוכבי האופניים במחקר שלי לפני 30 שנים, לא ניסינו רמות חלבון שונות. במקום זאת, בחרתי רמה קבועה של גרמים לחלבון לכל קילו למשקל גוף. דבר זה מבוסס על תיעוד מ – 1930 של חוקר ארקטי שחי בקרב האינואיטים.  לאחר מכן, אותו חוקר הסכים להיות "כלוא" בבית חולים בניו יורק, למשך שנה שלמה , כדי לאפשר לחקור את תהליך ההסתגלות של אדם הניזון מדיאטה הדומה בהרכבה לדיאטת האינואיטים. הוא אכל 1.7 גרם חלבון לכל קילו. אז זה היחס בו האכלנו את רוכבי האופניים שלי. הם לא היו סכרתיים כמובן. הם היו ספורטאים מאומנים במיוחד. עבור רוכבי האופניים, מידה זו של חלבון אפשרה לגופם להסתגל למצב הנקרא קטוזיס תזונתי. מצב זה מאפשר קיום דלק למוח ולרקמות רבות אחרות כאשר מוגבלת צריכת הפחמימות. כלל לא גרמתי לבעיות כלייה. נראה היה שהם היו מותאמים היטב לרמה זו של חלבון. שים לב שספורטאים, אפילו בדיאטה דלת פחמימות, צוברים גליקוגן ממולקולות חלבון, והם עושים בו שימוש כאשר הם מתאמנים ולאחר מכן מחדשים אותו לאחר יום או יומיים.

אז אתה אומר שזה בסדר לאכול כמות חלבון משמעותית, כל עוד זה לא יותר מדי ואתה גם אוכל הרבה שומן. אפשר גם להסתדר להסתדר עם כמות מתונה?

דבר זה מוסבר באחד הפרקים בספר אטקינס החדש, ומוסבר בפירוט בספר חדש שבקרוב יצא לאור. בגלל שזו שאלה שאנו מקבלים מאנשים רבים. יש אי הבנה לגבי שבט המסאי, לגבי האינדיאנים שחיו על בסיס תאו בלבד, וגם לגבי האינואיטים שלא הייתה להם הזדמנות להקים חווה חקלאית. האינדיאנים והמסאי יכולים היו לעבד את האדמה, אבל בחרו שלא לעשות זאת. הם יכלו לאכול תזונה כזו, ממגוון רחב של מזונות שלא כוללים פחמימות מחקלאות. הם גדלו חזקים מאד, גבוהים מאד ולא נפגעו מהרמה הגבוהה של צריכת שומן.

אז אתה משוכנע שרבים מהאנשים האלה אכלו דיאטה דלה בפחמימות ועתירה בשומן מבחירה, גם כאשר היו קלוריות זמינות מפחמימות. ועל דיאטה זו, בזמנם היו נחשבים לספורטאים גדולים. אבל אנחנו בעידן המדע מודרני , ודיברנו בקצרה על מאגרי הגליקוגן. הדאגה כיום של פיזיולוגי ספורט היא ששומן גבוה ודיאטה דלת פחמימות תגרום נזק לשריר. רמות הגליקוגן לא תהיינה מספיק גבוהות על מנת לספק לשרירים דלק לספרינט (ריצות למרחקים קצר). שמעתי פיזיולוג ספורט אומר, שאם אין לך מספיק גליקוגן, אז אתה עלול לפגוע בשרירים שלך, כי לא יהיה להם מספיק דלק כדי לתקן את עצמם.

אין לכך בסיס בפיזיולוגיה. כאשר השריר מותש, אתה נעצר. לעתים, תחת ביצועים פיזיים מוגזמים, מתרחש מצב הנקרא – rhabdomyolisis, שפירושו מוות של תאי שריר. מצב זה עלול לסכן חיים. לעיתים, חיילים עלולים להגיע לכדי מצב זה כאשר הם מאומנים באופן מוגזם ונדחפים אל מעבר ליכולתם. יש מקרים שבהם מישהו שאינו אתלט מנסה לרוץ מרתון ועלול להגיע לכדי פירוק שריר זה. ויש מקרים בהם מישהו שמשתמש בסטטינים עלול לסבול ממצב זה גם כן.
אבל זה לא נגרם בשל מחסור בגליקוגן. יש עכשיו קבוצה של ספורטאים שמשתתפים בריצות ארוכות במיוחד, מסלולים הנעים 50-100 מייל, והבעיה העיקרית של אנשים הרצים מרחקים כאלה ומצויים על תזונה עתירה בפחמימות היא שהם צריכים לאכול כל שעה, מה שיכול לארוך גם 17 שעות. ללא שינה. אלו 100 מייל, עם טיפוס של 20,000 רגל כולל ירידות ועליות... חלק מהרצים מתחילים עכשיו דיאטה דלת פחמימות לטובת מרוצים אלו. אנשים אלה נוטים להתחיל לאט למדי את המירוץ ולהיות באמצע הקבוצה במחצית הדרך. אבל אז במחצית השנייה, הם נוטים לעקוף את הרצים המצויים לפניהם. זה קורה בגלל שיש להם אספקת דלק מתמשכת, על בסיס מאגרי שומן הגוף שלהם, וכך הם יכולים להמשיך לרוץ. מספר נשים מאוד מוצלחות בזה, ולמעשה, כאשר הן רצות תחת משטר של דיאטה דלת פחמימות, הן זכו לא רק במירוצי הנשים, אלא גם ממוקמות גבוה בתחום הגברי. אנשים תוהים מה לעזאזל הן עושות, אך הן לא אומרות יותר מדי, היות והתזונה שלהן היא סוג של נשק סודי.

האם הם מאיצים לפעמים או רצים בקצב קבוע?
זה מרוץ שבו אתה לא יכול לרוץ ספרינטים. זה יותר קצב קבוע, כי אתה צריך להישאר בו במשך 20 השעות הבאות.

אולי דיאטה דלת פחמימה מתאימה יותר לרצים במהירות קבועה ולא לריצות למרחקים קצרים (ספרינט). האם הדלק לריצות קצרות לא מגיע מגליקוגן? אחרי הכל, שומן הוא יותר דלק "שיוט" מאשר דלק עם אוקטן גבוה.

נכון. אבל מה קורה השימוש הפיסיולוגי שלך בגליקוגן קטן פי ארבעה? במצב כזה, אמנם אתה מתחיל את הריצה עם מחצית מכמות הגליקוגן מאדם שאוכל תזונה עשירה בפחמימות, אבל אתה תנצל את מאגרי הגליקוגן בקצב נמוך פי ארבעה. איזה מאגר לדעתך ישרוד לאורך יותר זמן –  האדם ששיעור הגליקוגן שלו נמוך במחצית אבל קצב הניצול שלו הוא רבע? או האדם שרמות הגליקוגן שלו כפולות אבל קצב הניצול שלו גבוה פי ארבעה?

cyclists_2

אלו מספרים מציאותיים. ביצענו ביופסיה משרירי הירכיים ומדדנו את השריר והגליקוגן לפני ואחרי. במשך רכיבה זהה ואותה עצימות, קצב ניצול הגליקוגן היה רבע לאחר הסתגלות לדיאטה.

אני מבין שהם התחילו עם כמות נמוכה יותר של גליקוגן מאשר מישהו שאוכל הרבה פחמימות, ושהם השתמשו בגליקוגן ביעילות רבה, אבל האם בתום האימון המאגרים שלהם היו טובים או טובים יותר מאשר מישהו שאכל פחמימות?

זה מדויק. דבר נוסף שמתרחש בגוף לאחר התאמתו במשך שניים או שלושה שבועות לדיאטה דלת פחמימות, הוא שיפור יכולתו לנהל את אספקת הדלק שלו, ואז הגוף הופך להיות יעיל מאוד בניצול תוצרי הפירוק השונים לטובת ייצור גליקוגן. ספורטאים ומאמנים רבים חוששים מתרכובת כימית הנקראת חומצת חלב. חומצת החלב היא תוצר השרירים שלך מגליקוגן כאשר אתה רץ ספרינט. חומצת החלב מצטברת בשרירים. מצטברת בזרם הדם. היא נחשבת כאחד הגורמים לכאבים ועייפות שרירים. היא משנה רמת החומציות בדם וגורמת לקשיי נשימה. השפעת חומצת החלב על רמת הPH היא זו שגורמת לך להתנשם.

זה מה שהיה קורה לי, כאשר אכלתי דיאטה עתירה בפחמימות. אבל עכשיו כשאני מותאם לדיאטה הקטוגנית, כשאני מאיץ על האופניים שלי, למשל, כשאני רודף אחרי מישהו צעיר אני לא רוצה לוותר, אני מתנשף אבל אני אף פעם לא משתנק. היות ואני לא מייצר הרבה חומצת החלב, אז אין לי עלייה פתאומית של חומצת החלב. חשוב יותר מכך, השרירים שלי הפכו להיות מאוד יעילים באגירה וניצול חומצת חלב על מנת להפוך אותה חזרה לגליקוגן. דבר זה התגלה לפני כחמש עשרה שנה על ידי מספר מדענים סקנדינביים. הם מצאו ששרירים שלא נעשה בהם שימוש במהלך מאמץ נהפכים למעין ספוג לחומת החלב לטובת ייצור גליקוגן. הכבד הוא זה מייצר גליקוגן מחומצת החלב. אתה יכול להשתמש באלמנטים מחומצות אמינו המתקבלות בפירוק של חלבון על מנת לייצר גליקוגן. בדרכים אלו, ספורטאי המותאם לקטוגניות, ככל הנראה הרבה יותר יעיל בהתאוששות ובבנייה מחודשת של מאגרי הגליקוגן שהוא צריך.

Iditarod_Sled_Dog_Race

דוגמא לכך ניתן לראות במחקר, שנעשה בכלבי מזחלת ארקטיים, על ידי מדען מאוניברסיטת אוקלהומה סטייט, בשם ד"ר מייק דייויס. הוא וטרינר, שלקח מספר  כלבי מזחלות מיוקון וגרם להם לרוץ כ100 מייל ביום במשך חמישה ימים ברציפות. הם הגיעו לכדי מחצית מרחק Iditarod (תחרות כלבים שנתית מפורסמת), ורצו במסלול מעגלי 100 מייל בכל יום למשך חמישה ימים רצופים. הוא האכיל את הכלבים בדיאטה בעלת הרבה שומן, חלבון במתינות, ומעט מאד פחמימות.

הוא מדד את הגליקוגן בשריר לפני שהם התחילו. בתום חמישה ימים, הוא ביצע שוב ביופסיות שריר. כאמור לאחר שסחבו מזחלת למרחק 100 מייל ביום, כאשר ניזונו מכמות מספקת של קלוריות ממעט פחמימות, חלבון במתינות, והרבה שומן. בתום חמישה ימים, היה להם יותר גליקוגן בשרירים מאשר היה להם כשהתחילו. תאי השריר שלהם סחטו כל מה שיכלו למצוא והחזירו לשריר בחזרה כגליקוגן. הם עשו זאת באופן יעיל בהרבה מאשר הואכלו בדיאטת עתירה בפחמימות.

לו המאמנים היו אומרים, הכלבים המסכנים האלה עובדים כל כך קשים, בוא ניתן להם כמה עוגיות, זה היה בסדר או שזה היה הורס את ההסתגלות שלהם?

אנחנו לא יודעים. הניסוי הזה טרם בוצע. אבל על סמך הניסיון האנושי , גוף שלנו אוהב עקביות. אם אתם אוכלים פחמימות, אתם צריכים להקפיד על אכילת פחמימות כדי לשמור על תחושת סיפוק שמגיעה מעליית הסוכר. כדי לא להשאר ללא אנרגיה ולא להיות בעמדה של תשישות מוחלטת. אם אתם מחליטים "להתהפך" ולעבור לצד של שומן גבוה ומעט פחמימות אז תוך מספר שבועות זה מה שהגוף שלך מצפה לקבל. הניסיון שלנו מראה שגם הפסקה זמנית בדיאטה דלת פחמימות היא חוויה לא נעימה.

לדוגמא, בדיאטה דלת פחמימות, הכליות מאוד יעילות בסילוק מים ומלח. זו הסיבה לכך, שעשויים לאבד 3.5 – 4.5 קילוגרם בשבוע הראשון לדיאטה. לא מאבדים מייד 4.5 קילו של שומן גוף. מאבדים קילו או קילו וחצי של שומן, ושניים וחצי או שלושה  קילו של מים בשל הפרשת מלחים. אבל אם אתה שובר את המצב המותאם הקטוגני. נניח שרצת 10K, ועל מנת לתגמל את עצמך, אתה אוכל צלחת גדולה של פסטה. ובכן, בבוקר שלמחרת אתה הולך להרגיש כמו איש מרוצי מישלין, כי כל טיפה של מלח ומים יהיה פתאום לכודים בגוף שלך, בגלל שהכליות שלך לא מפרישות מלח כאשר אתם אוכל פחמימות, והמשקל שלך יעלה עד 2.5 קילו.

קח לדוגמא את רוכבי האופניים במחקר שלי. לא ניסינו לשכנע אותם להיות תחת משטר תזונה דל פחמימות לטווח ארוך. רק עודדנו אותם להישאר בדיאטה בזמן שאנחנו מבצעים את המחקר. כשהסתיים המחקר רצינו שהם יעברו חזרה לדיאטה עתירה בפחמימות. צריך לזכור שהחבר'ה האלה היו כלואים במחלקת מחקר חילוף חומרים כל התקופה הזו, אז הייתי לוקח אותם לכל מסעדה שירצו. אחד הבחורים אכל מגש פיצה בקוטר 40 סנטימטר. זה כ – 2,000 קלוריות.

למחרת בבוקר הבחור שקל 2.5 קילו יותר ממה שהוא היה יום קודם לכן. הוא לא עלה 2.5 קילו של שומן. הכליות שלו חדלו את הפרשת המלחים. כל טיפת מלח ומים שהייתה בו אותו הלילה נשארה בגופו. לוקח לגוף יומיים שלושה להירגע ולהיפטר מהאגירה המוגזמת של הנוזלים.

ההסתגלות לדיאטה עתירה בפחמימות היא הרבה יותר מהירה מאשר לדיאטה דלת פחמימות.  וספורטאים אלה. . . היו בכושר גבוה ומסוגלות גבוהה, ויכלו לבחור מה הם רוצים לעשות. להיות או לא להיות אוכל פחמימות. אבל מה עם מישהו סכרתי – או במילים שלך – לא סביל לפחמימות? כמו כן, אתה מזהיר שעלולים להיות אומללים גם תחת תזונה דלת פחמימות, ואתה נחרץ בהמנעותך מפחמימות, אם אין לך מספיק מלח או מגנזיום. על מה אתה רוצה לדבר קודם?

בואו נתחיל לדבר על מלח. אחרי הכל, מלח הוא שנוי במחלוקת. נתרן. כפי שציינתי, כאשר גוף האדם מסתגל לתזונה, הןא הופך להיות מאוד יעיל בהפרשת מלח. זה טוב אם יש לך לחץ דם גבוה, או אם אתה נפוח ועמוס נוזלים. זה בסדר להפחית זאת. אבל יש כמות מסוימת של מלח לה הגוף זקוק. אם אי פעם נשכת את השפה שלך וטעמת את הדם, שמת ודאי לב שיש לו טעם מלוח. הדם בגוף מכיל מלח. אלו בעצם המינרלים הנוזליים שמחוץ לתאים. בתוך התאים, הגוף שומר אשלגן. לגוף יש למעשה שני אזורים-נפרדים: אזור הנתרן בדם, ואזור האשלגן בתוך השרירים, בכבד, הכליות ותאי הלב.

אם אין לך מספיק נתרן, במיוחד אם אתה מתחיל להתאמן ואתה מתחמם. כשאני אומר שאתה מתחמם אני מתכוון לכך שאתה מניע את זרימת דם לעבר השרירים שלך וגם לעור על מנת לסייע לגוף להתקרר. כשאתה מנסה להתקרר וגם לעבוד בו זמנית על השרירים שלך, אז הדם שלך הוא בעצם משרתם של שני אדונים, משימה שהגוף מסוגל לבצע אם יש מספיק דם. אבל אם נפח הדם שלך נמוך מדי, אז לא ניתן לבצע את שתי המשימות בו זמנית. אנשים שחווים פערים בזרימת הדם, עלולים לחוש סחרחורת, בלבול ועייפות.

היו אנשים שאמרו לי, ניסיתי את הדיאטה דלת הפחמימות שלך ובאמת רזיתי. מצד שני הייתי מסוחרר. כאשר הייתי מתקלח במים חמים הייתי מרגיש שאני עומד להתעלף, הייתי סחוט לחלוטין. הדיאטה הזאת לא שווה כלום!

הייתי אומר להם, נסו לשתות כוס של ציר. 

אם יותר מדי מלח זה לא טוב, אז מה הכמות הנחוצה?

היה לי שכן, שהיה נשיא מועדון מקומי של רכיבת כביש, שהתנסה בדיאטה דלת פחמימות, והרגיש עייפות רצינית. הסברתי לו על חשיבות המלח ועודדתי אותו להוסיף קצת. הוא ניסה את זה. בפעם הבאה שראה אותי, חיבק אותי ואמר, 'החזרת לי את כוחותיי!".

תן לי לראות אם אני מבין את זה. אמרת לתסף שני גרם. זה שקול לרבע כפית מלח. אולי סך הכל כחצי כפית מלח נוספת ביום. ולא רק זה. זה חייב להיות מתואם, ורצוי כשעה אחת לפני שאתה מנסה לעשות פעילות גופנית, או לכל היותר, כארבע שעות לפני שאתה עושה פעילות גופנית. אל תעשה זאת בדיוק לפני פעילות. ו. . . זה לא כמו, לעשות זאת לפני שאתה הולך בלילה לישון.  שתה קצת מלח שעה או שעה וחצי לפני הפעילות הגופנית.

זה נכון. הנתרן שאכלת אתמול כבר נעלם היום. אם אתה רוצה מתסף מלח לפני שאתה הולך לישון, זה כבר תלוי איזה סוג של פעילות אתה הולך לעשות במיטה. זה לא הולך לעזור לך מחר.

אז אם אתה קם בבוקר ויוצא לשעת ריצה בין 6 ל -7 בבוקר. אז שתה כוס ציר עצמות סביב 6 בבוקר. המרק לא הולך למלא אותך, אבל כן להוסיף לך קצת נתרן. שתה אותו ולאחר מכן צא לריצה ותרגיש לאין שיעור טוב יותר.

אולי אני אנסה זאת כאשר אני משחק טניס, כך שבתחילת המשחק תהיה לי יותר אנרגיה. אחרי הכל, נכון לעכשיו, המערכה הראשונה שלי היא בדרך כלל הגרועה ביותר. תמיד חשבתי שזה בגלל שיש לי לבלב חלש. היות והלבלב שלי קטן, אני יודע שריצה מהירה בטניס עלולה להעלות את הסוכר בדם שלי ב 100 נקודות, אבל אולי התחושה המעורפלת שלי היא לא בגלל שהסוכר בדם שלי עולה. אולי אני קצת מטושטש בסט הראשון,  כי לחץ הדם שלי נמוך ואין לי מספיק מלח להעלות את הלחץ ולמלא את כל המשימות שהדם צריך לעשות באותו הרגע. אולי אם אני אשתה משהו מלוח כשעה לפני שאני משחק טניס, אז  לא אהיה מטושטש כל כך.

אולי..

והנתרן לא ישפיע כמובן על רמת הסוכר שלי בדם. אחרי הכל, הגוף שלי משחרר סוכרים מבלי שיש די אינסולין כדי לדחוף את הסוכר לתאים. אז הסוכר שלי עולה.

חומצת החלב יוצאת מהתאים שלך, נאספת על ידי הכבד ושמסנתז ממנה בחזרה גלוקוז שנשלח בחזרה לתאים. זה נקרא מעגל קורי.

אז מכיוון שאין לי הרבה אינסולין, הגוף שלי כאילו אומר, מה לעזאזל אני הולך לעשות עם הסוכר הזה. ואז עולה רמת הסוכר שלי בדם.

למעשה, חלק מזה קורה לכל מי שיש לו תאים רגישים לאינסולין ומבצע פעילות גופנית. במידה והתאים של מישהו עמידים לאינסולין, אז פעילות גופנית אכן מפחיתה את רמת הסוכר בדם, הפעילות הגופנית מביאה לרגישות גבוהה יותר של התאים לאינסולין. אבל גם למי שכבר רגיש לאינסולין, ואפילו מישהו עם לבלב שבדרך כלל מתפקד, רמת הסוכר בדם תעלה, וזאת בשל התגובה לייצור עודף של סוכר המשתחרר לדם שמקורו בתגובה למעל קורי (חומצת חלב -> כבד -> סוכר).

לדוגמא, במקרה של רוכבי האופניים שלי, עשינו בדיקות דם לפני שהתחילו להתאמן, לאחר רבע שעה, שעה וחצי בתוך הפעילות ושוב רגע לפני שסיימו. כלומר, כשהם אמרו שהם מותשים, אמרנו להם, "חכו, חכו, רק תן לי לקחת עוד דגימת דם אחת. עשינו זאת מהר מאד היות והייתה לנו כבר הכנה לוריד (IV). בכל מקרה, ביצענו את הדגימות גם במהלך האימון וגם פעם אחת נוספת אחרונה, חמש דקות אחרי שהפסיקו לפדל . כאשר עשינו זאת עם הספורטאים, ראינו שרמת הסוכר הגבוהה ביותר בדם נרשמה בדרך כלל 15 דקות מתחילת הפעילות הגופנית, ורמה גבוהה זו התקבלה כתגובה לתחילת הפעילות הגופנית. זה קרה אפילו לספורטאי עילית אלו.

אז כל ספורטאי, גם אם הוא רגיש לאינסולין, הסוכר בדמו יעלה בשעה הראשונה.

כן, וראוי לציין שהתנודתיות של ערכי הסוכר (העלייה והירידה) בקרב רוכבי האופניים הייתה קיצוניות יותר כאשר הם היו בדיאטה עתירת פחמימות מאשר בעתירת שומן, ודלת פחמימות. בשני המקרים, ברבע השעה הראשונה הסוכר עלה, ולאחר מכן ירד. אבל על דיאטה דלת פחמימה ועתירת שומן, ערכי השיא והשפל שנמדדו לא היו קיצוניים. זו זרימה הרבה יותר סדירה של הדלק.

שמתי לב שבמשחק טניס יחידים, הסוכר שלי עולה עד
170-180 אבל ככל שעובר זמן, אני מסוגל להתמיד בביצוע ספרינטים. יש לי יותר סיבולת מאשר מישהו שאוכל פחמימות. לא חשבתי שאני צריך מלח כדי להתחיל מהר יותר בפעילות גופנית.

כדי לקבל כמות טובה של מינרלים, ניתן לראות בספר של אטקינס ממרץ האחרון מתכון לציר בשר. כדי להכין ציר בשר, שים בסיר עוף שלם, הוסף ליטר מים לכל חצי קילו עוף, ובשל אותו במשך כשש שעות. לבסוף, שמור רק את הנוזל וזרוק את המוצקים, או תן לחתול או לכלב שלך. ולשמור את המרק. הדברים הטובים באמת מצויים במרק. אני יכול לקנות עוף בדולר במכולת המקומית שלי, ואני מקבל ליטר מרק לכל חצי קילו של עוף, ואני שותה שתי כוסות ביום. אז אני מקבל שתי כוסות מרק בחמישים סנט ביום. לי זה שווה. אחרי הכל, לא הייתי מזיז את עצמי לחנות הקפה הקרובה כדי לקנות קפה בשלושה דולר. אף על פי שיכולתי להיות מאושר מתחושת ההיי מהקפה. אז תחושת היי מהמרק היא לא בזבוז, והיא לא יקרה.

לדעתי השימוש הטוב ביותר בציר הוא אחרי שמסירים את השומן, כי אני בספק ששומן עוף ממפעל טוב עבורנו.

אז אפילו אתה לא אוהב שומן עוף ממפעל.

אני לא אוהב שומן עוף ממפעל. נסה לומר זאת שלוש פעמים מהר. בנוסף לכך, הוא נחשף לחום וחמצן לתקופה זמן ממושכת, וכל השומן הרב בלתי רווי מתקלקל כתוצאה מתהליך הבישול, ולכן אני מסיר אותו  בסוף התהליך את השומן. הציר שנשאר במקרר הופך לג'לי. זה בגלל שיש בכל כוס כמות חלבון כמו בביצה שלמה.

אז מרקים אמיתיים נחשבים כמקור לחלבון.

כן. ואתה גם מקבל אשלגן ומגנזיום מתוך הבשר, וזרחן וסידן מהעצמות. זו תערובת עשירה במיוחד. יש אנשים שמוסיפים בזמן ההכנה כפית מלח לכל ליטר. זה נותן לך כפית רבע לכל כוס. אתה מקבל את הכמות הנכונה של מלח, אשלגן נוסף, מגנזיום נוסף, וזה טוב מאוד לשרירים שלך ולי, וגם מערכת העיכול שלי מרוצה מהעניין. יש בזה משהו מושך באופן עמוק.

למישהו שמאגרי המגנזיום שלו דלילים, כפי שמעידות התכווצויות שרירים ברגליים, אתה מציע תוספי מגנזיום. היו לי התכווצויות שרירים, אז ניסיתי למצוא מגנזיום עם שחרור איטי כפי שהצעת. בWhole Foods, הם הציעו מוצר בשם Calm. מכניסים אותו לתוך מים חמים, זה תוסס ושותים את זה. הוא יכול להגיע גם בגרסה נטולת סוכר.

מגנזיום הוא מינרל מרתק. אני מסווג אותו כמינרל הכי פחות אהוב עליי, כי כמו רודני דיינג'רפילד, הוא אף פעם לא מכובד.

תשעים ושמונה אחוזים מהמגנזיום החופשי בגופנו מצוי בשרירים.  כמו כן, יש כמות נכבדת של מגנזיום בעצמות. עשירית מהחלקיקים הטעונים חיובית בעצמות שלנו מגיעה ממגנזיום. יתר תשע העשיריות מגיעות מסידן. המגנזיום בעצמות לא משתחרר כל כך מהר. אז הגוף שלך לא יכול ללוות מהעצם מגנזיום כדי לעזור לשרירים שהתרוקנו ממגנזיום. אם אתה צריך קצת מגנזיום בשרירים, העצם לא תסייע כלל.

יש מספר סימפטומים למחסור במגנזיום. לדוגמא, עוויתות קטנות של השרירים הן סימן – התכווצויות קטנות ובלתי רצוניות. או שכל השריר עשוי להתעוות ולהנעל. זו התכווצות. התכווצויות שרירים תכופות לאחר אימון או בלילה הן סימן חזק מאוד בשבילי של דלדול מגנזיום. אפשר לבצע בדיקת דם למגנזיום, אבל זה לא הולך לספר לך מה באמת קורה בשרירים. זה בגלל ש – 99% מהמגנזיום אמור להיות בשרירים שלך, ולא בזרם הדם שלך, ולכן רמות המגנזיום בדם לא מהוות אינדיקציה טובה.

איך אני יכול להשיג טבליות מגנזיום בשחרור איטי?

אני קונה מגנזיום מסוג זה בחנות Costo המקומית שלי. אבל הם לא שמים זאת באזור הקניות הכללי. יש להם אותו בבית המרקחת בגלל שהם לא רשאים למכור אותו כפריט בתפזורת. זה לא דורש מרשם, אבל אתה צריך לבקש את זה מהרוקח. זה זמין גם דרך שירותים כמו אמזון. היה בעבר מוצר שנקרא Slow Mag. כיום יש מספר תרופות גנריות שעולות פחות בשם Mag Delay ו Mag 64, כלומר 64 מיליגרם של מגנזיום בקפסולה. אני מעדיף שחרור איטי כי מערכת העיכול לא מתמודדת טוב עם כמות גדולה של מגנזיום. כאשר היא מקבלת מנה גדולה של מגנזיום, האינסטינקט טבעי שלה הוא לזרוק אותו. זו הסיבה שהחלב של מגנזיה הוא חומר משלשל. אז תשתמש במגנזיום שחרור איטי.

קח שלושה כדורי Mag Slow, שזה בערך 200 מיליגרם של מגנזיום, זה מה שאתה רוצה.

רמז אפשרי לכך שמישהו לוקח יותר מדי מגנזיום בבת אחת זה שלשול. זה יהיה רמז לכך שהוא לקח יותר מדי מגנזיום ליום אחד או יותר מדי בבת אחת. אבל כאשר מדובר במלח, אתה מציע לתזמן את זה עם הפעילות הגופנית. 

ליון הנתרן יש רק ערך אחד חיובי, כך שהוא נע במהירות לתוך תאים. כך גם עושה האשלגן. למגנזיום, כמו סידן, יש שתי מולקולות טעונות, וקליטתם של קטיונים דו ערכיים (מצטערים על המילה הגדולה) – מולקולות עם שני מטענים חיוביים – היא הרבה יותר איטית. הם עוברים הרבה יותר לאט לתוך תאים.

אני הולך לעבור לדיון בסוכרת מסוג 1  – מישהו אמר לי שהוא נהג לאכול 100 גרם פחמימות ביום, והוא עבר לאחרונה ל- 50 גרם פחמימות ביום.

הוא אמר המוגלובין A1c שלו הוא סביב 5.9. הסוכר שלו נע בין 170 ל-90. הוא נהג לרוץ 8 קילומטרים מדי בוקר, אבל עכשיו הוא בקושי יכול ללכת. הוא מרגיש שהוא צריך ללכת לישון בשעת 9:30 בבוקר.

השאלה הראשונה היא, הוא שותה ציר?

אני חושב שהוא אמר לי שהוא צורך 500 מיליגרם. זה נראה 3.5 גרם פחות ממה שמציע ביום.

אנשים פיתחו פוביה למלח, ולעתים קרובות מאוד, אנשים בדיאטה דלת פחמימות לא צורכים מספיק מלח. השניים או שלושה גרם שהזכרתי, או בעצם רבע כפית לפני פעילות גופנית, זו הכמות הדרושה על מנת לאתחל את משאבת הדם שלך בהכנה לפעילות גופנית.

אלה השניים שלושה שבועות הראשונים של ההסתגלות שלו. וחמישים גרם פחמימות עשויים שלא להיות נמוכים מספיק, והוא אולי צריך לרדת ל -30 או 40 כדי לקבל להיות מותאם לקיטוזיס. הוא עדיין בפרק הזמן ש – Schwatka תיאר. Schwatka אמר שלוקח לפחות שבועיים כאשר מתחילים את דיאטת הילידים באופן מלא. אבל כסכרתי סוג 1, צריכת הפחמימות שלו צריכה להיות הרבה יותר נמוכה, מה שאומר שהוא צריך להוריד עוד יותר את הפחמימות.

ד"ר ג'יימס וורטמן עוקב מקרוב מאד אחר מדד A1C (המוגלובין מסוכרר) . הוא היה מתחת ל – 5.5 מאז 2002. הוא לא יכול לאכול יותר מ – 40 גרם ליום מבלי לשים לב לשינוי בהמוגלובין A1c. הוא נשאר על 25 או 30 גרם פחמימות ביום.

לחולי סוכרת סוג 2, במסגרת טיפול רפואי סטנדרטי, (בדרך כלל אומרים להם לאכול דיאטה דלת שומן), קשה מאוד להגיע אפילו קרוב ל – A1c הנורמלי. לעתים קרובות מאוד, אנו רואים שבאמצעות שיטות הטיפול הסטנדרטיות בסוכרת, הבקרה על הסוכר גרועה מאד, ואנו נשמח לראות להוריד אותם לאזור ה 7.

אתה מתכוון, לטיפול הסוכרת הטיפוסי בקהילה הרפואית, שנוטה להיות מבוסס דיאטת פחמימות של לפחות 150 גרם פחמימות ביום, יחד עם המון תרופות. לסכרתי שכזה יהיה קשה מאד להשיג תוצאת A1C הנמוכה מ – 7.

התרופות המשמשות לשליטה על רמת הסוכר בדם גורמות גם לעלייה במשקל ויש להן הרבה תופעות לוואי. בניגוד לזה... כאשר אתה מוריד את הפחמימות אז אתה מוריד את הלחץ מהמערכת. רמת הסוכר בשליטה טובה יותר, השומנים בדם שלהם יורדים, והם יורדים במשקל. אז כל הדברים עובדים בכיוון הנכון.

אז, ההצעה לאדון הזה היא לתת לזה קצת זמן. שלא יהיה חסר סבלנות. שייקח ציר שעה לפני פעילות גופנית. שינסה לקצץ עוד בפחמימות. ואני רוצה לראות שהסוכר שלו נשאר מתחת ל – 150 כל הזמן.

אם היה לו של סטייק 230 גרם, סלט גדול ושעועית ירוקה בחמאה, הסוכר שלו עלול היה לעלות עד – 150 רק מגלוקונאוגנזה במהלך העיכול ובתהליך הפירוק של החלבון. אבל אנחנו רוצים לאזן את זה.

מעט פחמימות, הרבה שומנים, אתה לא יכול ללכת רק את מחצית הדרך.  אתה צריך באמת לעשות את זה. אחרת, אם אתה משחק על הקצוות, אתה אף פעם לא תגיע לשם. אתה חייב לאכול דיאטה שהיא באמת דלת פחמימות במשך זמן די ארוך לפני שאתה מגלה אם היא טובה בשבילך.

דיאטה דלת פחמימות היא בטוחה. זה לא רק לחתוך סוכרים, עמילנים וקמחים מהדיאטה. זה למצוא את התמהיל הנכון של חומרים מזינים. בשבילי זו הייתה אודיסיאה של 30 שנים. הבנתי רבות. אבל אתה לא יכול לעשות את זה במשרה חלקית.

אני מסתכל על זה כהתחייבות, באותו אופן שזו מחוייבות אם אתה מחליט לטוס להוואי. אם אתה טס חצי דרך להוואי, אתה הולך בסופו של דבר למצוא את עצמך במים עם כרישים. אם אתה עושה את מחצית הדרך בדיאטה דלת פחמימות, כלומר דל פחמימות רוב הזמן אבל בסופי שבוע אתה אוכל ארוחה עתירות פחמימות, אז אתה לעולם לא תגיע למותאמות בדרך שהיית מגיעה אליה אם היית מוותר לחלוטין על הפחמימות. לך את כל הדרך לשם כדי לתת לגוף שלך זמן להסתגל. וברגע שהגעת לשם, תעריך את זה ותשמור על זה. כי אם אתה מעמיס פחמימות, הגוף שלך לא יכול להתעלם מכך. בדרך כלל, יש לך סביב 2 כפיות סוכר בדם בכל רגע נתון. זה כאשר הסוכר הנורמלי בדם נע בין 60 ל – 100.

אם אתם אוכלים צלחת גדולה של פסטה והגוף שלך לא יכול להתמודד עם זה כמו שצריך, פתאום יהיו לך בערך 20 כפיות סוכר בדם שלך. אם הגוף שלך לא מסוגל לפנות את הסוכר במהירות לשרירים, אתה הולך להיות להגיע לרמת סוכר של 300 פחות או יותר.

זה מסוכן לגוף שלך כשרמת הסוכר גבוהה כל כך.

נכון לעכשיו, באופן אישי, לגוף שלי יש את היכולת לפנות את הסוכרים האלה משם די במהירות, לכן בשבילי זה לא יהיה מצב מסוכן, אבל זו תהיה מעמסה שאני גורם לגוף שלי. על מנת להתמודד עם זה, הגוף שלי יישכח לחלוטין שבועות, חודשים ושנים של הסתגלות. הייתי מרגיש רע למספר ימים, אבל הסוכר שלי היה חוזר להיות נורמלי, ולכן זה לא יהיה עניין גדול. אבל ארוחה יחידה עתירת פחמימות שכזו תהיה עלבון כזה לגוף שלי, הוא יתנער לחלוטין מההסתגלות שלי למעט פחמימות. וזה ייקח לי זמן להחזיר את המותאמות בחזרה. כנראה שלפחות שבועיים, ולאחר מכן אף יותר בתהליכי ההסתגלות העדינים יותר.

אז ברגע שהגעת להחלטה, היא מחייבת.  תשקיע את הזמן, אתה תאהב את המצב הקטוגני.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s